פרשת השבוע · ספר שמות Weekly Parashah · The Book of Exodus

משפטים Mishpatim

קובץ דיני הממון, הנזיקין והחברה — והברית הנכרתת על ״נעשה ונשמע״ The code of civil, tort, and social law — and the covenant sealed with "we will do and we will hear"

שמות כ״א, א׳ – כ״ד, י״חExodus 21:1 – 24:18 כ״ט בשבט 5787 29 Shevat 5787 4 דק׳ קריאה 4 min read

פתיחה Opening

אחרי הרעם והברק של מעמד הר סיני באה פרשת משפטים, והיא שונה לחלוטין באופייה: לא קולות ולא עשן, אלא רשימה ארוכה ומפורטת של דינים. עבד עברי, נזק שעשה שור, אש שיצאה ופגעה בשדה, שומר שאיבד פיקדון, ריבית, גר, יתום ואלמנה. זהו המעבר מן ההתגלות אל היישום: התורה אינה נשארת בפסגת ההר, היא יורדת אל חיי היום־יום, אל השוק, אל בית הדין. הפרשה פותחת במילה ״ואלה״ — ו׳ החיבור — ללמד שהמשפטים האלה המשך ישיר הם של עשרת הדיברות.

After the thunder and lightning of the Sinai revelation comes Parashat Mishpatim, utterly different in character: no sounds and no smoke, but a long and detailed list of laws. A Hebrew bondsman, damage done by an ox, a fire that spread and harmed a field, a guardian who lost a deposit, interest, the stranger, the orphan, and the widow. This is the passage from revelation to application: the Torah does not remain at the mountain's summit, it descends into daily life, into the marketplace, into the courtroom. The parashah opens with the word "and these" — a connecting "and" — to teach that these statutes are a direct continuation of the Ten Commandments.

״כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.״ "All that the Lord has spoken we will do and we will hear."

שמות כ״ד, ז׳ Exodus 24:7

קובץ הדינים The Code of Law

פרשת משפטים היא הקובץ המשפטי הראשון והמרוכז ביותר בתורה. היא נפתחת דווקא בדיני עבד עברי — אדם שנמכר מחמת עוני או גנֵבה — ומיד קובעת שעבדותו מוגבלת בזמן: ״שש שנים יעבֹד ובשבִעִת יצא לחפשי חנם״ (כ״א, ב׳). דווקא בעם שזה עתה יצא מעבדות, הדין הראשון מסדיר את גבולות העבדות ומעמיד את החירות כברירת מחדל. משם עוברת הפרשה לדיני נפשות, לחבלות, ולנזקי ממון — שור שנגח, בור שנפתח, אש שהתפשטה — בפירוט שיטתי שיהפוך ליסוד של דיני הנזיקין במשנה ובתלמוד.

Parashat Mishpatim is the first and most concentrated legal code in the Torah. It opens, of all things, with the laws of the Hebrew bondsman — a person sold on account of poverty or theft — and immediately sets his servitude within a time limit: "six years he shall serve, and in the seventh he shall go free, for nothing" (21:2). In a people only just freed from slavery, the very first law regulates the bounds of servitude and makes freedom the default. From there the parashah moves to capital matters, to injuries, and to property damage — a goring ox, an open pit, a spreading fire — in systematic detail that will become the foundation of tort law in the Mishnah and the Talmud.

הביטוי המפורסם ביותר בפרשה הוא ״עין תחת עין״ (כ״א, כ״ד). הפשט נראה כתביעה לנקמה גופנית, אך חז״ל פירשו אותו פה אחד כתשלום ממון: שווי העין, לא העין עצמה. כך נמסר במשנה ובתלמוד (בבא קמא פ״ג ע״ב), והרמב״ם (הלכות חובל ומזיק א׳, ג׳) מסביר שמעולם לא נהגו בו כפשוטו. עיקרון הצדק כאן הוא של מידתיות — הפיצוי שווה לנזק — ולא של נקמה.

The most famous phrase in the parashah is "an eye for an eye" (21:24). The plain reading appears to demand bodily retaliation, but the Sages interpreted it unanimously as monetary payment: the value of the eye, not the eye itself. So it is transmitted in the Mishnah and Talmud (Bava Kamma 83b), and Rambam (Laws of Injury and Damage 1:3) explains that it was never applied literally. The principle of justice here is one of proportionality — the compensation equals the harm — and not of vengeance.

בין אדם לחברו ולחלש Toward the Vulnerable

לצד דיני הממון פורסת הפרשה שורה של דינים חברתיים שמגינים על החלש. ״וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים״ (כ״ב, כ׳) — הזיכרון המצרי הופך לנימוק מוסרי מחייב. ״כל אלמנה ויתום לא תענון״ (כ״ב, כ״א). מי שמלווה כסף לעני אסור לו לנהוג בו כנושה ואסור לו לקחת ריבית (כ״ב, כ״ד–כ״ה). אם לקח בעבוט את שמלת חברו, עליו להשיבה לפני שתשקע השמש — ״כי הִוא כסותֹה לבדה... במה ישכב?״ הדין כאן אינו מסתפק בהגינות פורמלית; הוא דורש רגישות אנושית כלפי מי שאין לו.

Alongside the monetary laws the parashah lays out a series of social laws that protect the vulnerable. "You shall not wrong a stranger nor oppress him, for you were strangers in the land of Egypt" (22:20) — the Egyptian memory becomes a binding moral argument. "You shall not afflict any widow or orphan" (22:21). One who lends money to the poor may not act toward him as a creditor and may not take interest (22:24–25). If he has taken a neighbor's garment as a pledge, he must return it before the sun sets — "for it is his only covering... in what shall he sleep?" The law here does not settle for formal fairness; it demands human sensitivity toward those who have nothing.

לדעת Did you know

״נעשה״ הוקדם ל״נשמע״ "We will do" came before "we will hear"

כשכרת משה את הברית, ענה העם ״כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע״ (כ״ד, ז׳) — והקדים את העשייה לשמיעה. התלמוד (שבת פ״ח ע״א) רואה בכך שיא של נאמנות: ישראל התחייבו לקיים עוד לפני שידעו מה בדיוק יידרש מהם. לפי המדרש שם, על כך זכו לשני כתרים, אחד כנגד ״נעשה״ ואחד כנגד ״נשמע״. הסדר ההפוך מן ההיגיון הרגיל — קודם להבין ואז לעשות — הפך לסמל של מחויבות הקודמת להבנה מלאה. When Moses sealed the covenant, the people answered "all that the Lord has spoken we will do and we will hear" (24:7) — placing the doing before the hearing. The Talmud (Shabbat 88a) sees in this a height of faithfulness: Israel committed to act even before they knew exactly what would be asked of them. According to the midrash there, for this they were granted two crowns, one for "we will do" and one for "we will hear." The reversed order — first understand, then act — became a symbol of commitment that precedes full understanding.

כריתת הברית Sealing the Covenant

הפרשה נחתמת בטקס מרגש ויחיד במינו (כ״ד). משה כותב את ״ספר הברית״, קורא אותו באוזני העם, והעם עונה ״נעשה ונשמע״. הוא זורק חצי מן הדם על המזבח וחצי על העם — ״הנה דם הברית אשר כרת ה׳ עמכם״. אחר כך עולים משה, אהרן, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, ״ויראו את אלהי ישראל״ — חוויה נדירה של קרבה. לבסוף משה לבדו עולה אל ההר, ״ויהי שם עם ה׳ ארבעים יום וארבעים לילה״, לקבל את הלוחות. הברית שנפתחה בקולות בסיני נחתמת עכשיו במילים, בדם, ובעלייה — והקובץ המשפטי כולו הוא תוכן הברית הזאת.

The parashah closes with a moving and unique ceremony (chapter 24). Moses writes the "Book of the Covenant," reads it in the people's hearing, and they answer "we will do and we will hear." He dashes half the blood on the altar and half on the people — "behold the blood of the covenant that the Lord has made with you." Then Moses, Aaron, Nadav, Avihu, and seventy of Israel's elders ascend, and "they saw the God of Israel" — a rare experience of nearness. Finally Moses alone climbs the mountain, "and he was there with the Lord forty days and forty nights," to receive the tablets. The covenant that opened with sounds at Sinai is now sealed in words, in blood, and in ascent — and the entire legal code is the content of that covenant.

סיום Closing

משפטים מלמדת שהקדושה נמדדת לא רק במזבח אלא גם בשוק. מיד אחרי עשרת הדיברות, התורה אינה עוברת לדיני קרבנות אלא לדיני שור ובור, פיקדון והלוואה, גר ואלמנה. המסר ברור: ברית עם אלוקים נבחנת באופן שבו אדם נוהג ברעהו, בעובדו, בלווה שלו ובזר שבשעריו. ״ואלה״ של תחילת הפרשה מחבר את הקול שנשמע בהר אל הדין שנפסק בבית הדין — וקובע שאלה דבר אחד.

Mishpatim teaches that holiness is measured not only at the altar but also in the marketplace. Immediately after the Ten Commandments, the Torah does not turn to sacrificial law but to the laws of ox and pit, deposit and loan, stranger and widow. The message is clear: a covenant with God is tested in the way a person treats his fellow, his worker, his debtor, and the stranger within his gates. The "and these" at the parashah's opening binds the voice heard at the mountain to the ruling issued in the court — and declares them one and the same.

הפטרה Haftarah

ירמיהו ל״ד — שחרור העבדים שהופר Jeremiah 34 — the broken release of slaves

ההפטרה (ירמיהו ל״ד, ח׳–כ״ב; ל״ג, כ״ה–כ״ו) מספרת כיצד כרתו אנשי ירושלים ברית לשחרר את עבדיהם העברים — ואז חזרו בהם וכבשו אותם מחדש. ירמיהו מוכיח אותם בחריפות: הפרת השחרור היא הפרת הברית עצמה. הקשר לפרשה ישיר ומכוון — משפטים נפתחת בדיוק בדין שחרור העבד העברי בשנה השביעית, וההפטרה מראה מה קורה כשמפירים דווקא את הדין הראשון שבקובץ. החוק אינו מילים על נייר; הוא מבחן של נאמנות. The haftarah (Jeremiah 34:8–22; 33:25–26) tells how the people of Jerusalem made a covenant to free their Hebrew slaves — and then reneged and re-enslaved them. Jeremiah rebukes them sharply: breaking the release is a breaking of the covenant itself. The link to the parashah is direct and pointed — Mishpatim opens with precisely the law of freeing the Hebrew bondsman in the seventh year, and the haftarah shows what happens when people break the very first law of the code. The law is not words on a page; it is a test of faithfulness.

מקורות וקריאה נוספת Sources & Further Reading

שמות כ״א, א׳ – כ״ד, י״ח — הפרשה במלואה: קובץ הדינים וכריתת הברית. Exodus 21:1 – 24:18 — the full parashah: the code of laws and the sealing of the covenant.
שמות כ״א, ב׳–י״א — דיני עבד עברי, הדין הראשון בקובץ. Exodus 21:2–11 — the laws of the Hebrew bondsman, the first law of the code.
רש״י על שמות כ״א, א׳ — מדוע ״ואלה המשפטים״ פותח בו׳ החיבור, ומחבר את הדינים לעשרת הדיברות. Rashi on Exodus 21:1 — why "and these are the statutes" opens with a connecting "and," binding the laws to the Ten Commandments.
תלמוד בבלי, בבא קמא פ״ג ע״ב — ״עין תחת עין״ כתשלום ממון, לא כנקמה גופנית. Babylonian Talmud, Bava Kamma 83b — "an eye for an eye" as monetary compensation, not bodily retaliation.
רמב״ם, הלכות חובל ומזיק א׳, ג׳ — שמעולם לא נהגו ב״עין תחת עין״ כפשוטו. Rambam, Laws of Injury and Damage 1:3 — that "an eye for an eye" was never applied literally.
תלמוד בבלי, שבת פ״ח ע״א — שבחו של ״נעשה ונשמע״ והקדמת העשייה לשמיעה. Babylonian Talmud, Shabbat 88a — the praise of "we will do and we will hear" and placing doing before hearing.