בהר Behar

פתיחה Opening

״וידבר ה׳ אל משה בהר סיני״ — וכאן שואל רש״י את שאלתו המפורסמת: מה עניין שמיטה אצל הר סיני? מדוע מדגישה התורה דווקא במצוות השמיטה שהיא ניתנה בסיני? תשובתו: כשם שהשמיטה נמסרה בכל פרטיה בסיני, כך כל המצוות. הפרשה כולה עוסקת בזמני המנוחה של הארץ — שמיטה ויובל — ובמערכת הכלכלית והחברתית הנגזרת מהם: שחרור עבדים, השבת קרקעות, איסור ריבית. בבסיס הכל מונחת הנחה אחת רדיקלית: הארץ אינה קניינו של אדם, אלא של ה׳.

"The Lord spoke to Moses at Mount Sinai" — and here Rashi asks his famous question: what does the sabbatical year have to do with Mount Sinai? Why does the Torah stress, of all the commandments, that the sabbatical was given at Sinai? His answer: just as the sabbatical was transmitted in all its details at Sinai, so were all the commandments. The whole parashah deals with the land's times of rest — the sabbatical and the Jubilee — and with the economic and social order derived from them: the freeing of slaves, the return of land, the prohibition of interest. At the base of it all lies one radical premise: the land is not a person's possession, but God's.

שמיטה ויובל The Sabbatical and the Jubilee

לארץ, אומרת הפרשה, מגיעה מנוחה. אחת לשבע שנים — שנת השמיטה — אין זורעים ואין זומרים; השדה נח, ופירותיו הפקר, חופשיים לכל אדם ובהמה. ולאחר שבע שמיטות, שבע פעמים שבע, מגיעה השנה החמישים: היובל. בעשור לחודש השביעי, ביום הכיפורים, תוקעים בשופר ומכריזים על שחרור: ״וקראתם דרור בארץ לכל יֹשביה״ (כ״ה, י׳). העבדים העברים יוצאים לחופשי, והקרקעות שנמכרו שבות אל בעליהן המקוריים.

The land, the parashah says, is owed rest. Once every seven years — the sabbatical year — there is no sowing and no pruning; the field rests, and its produce is ownerless, free to every person and animal. And after seven sabbaticals, seven times seven, comes the fiftieth year: the Jubilee. On the tenth of the seventh month, on Yom Kippur, the shofar is sounded and a release is proclaimed: "you shall proclaim liberty throughout the land to all its inhabitants" (25:10). The Hebrew bondsmen go free, and the lands that had been sold return to their original owners.

המנגנון הזה הופך כל מכירת קרקע, למעשה, לחכירה זמנית: אי אפשר למכור שדה לצמיתות, שכן ביובל הוא ישוב. כך מונעת התורה ריכוז קבוע של רכוש בידי מעטים, ומבטיחה שכל משפחה תשוב, אחת לדור, אל נחלת אבותיה. החירות, בלשון הפרשה, אינה רק שחרור אנשים — היא גם איפוס מחזורי של הכלכלה כולה.

This mechanism turns every sale of land, in effect, into a temporary lease: a field cannot be sold permanently, since at the Jubilee it reverts. In this way the Torah prevents a permanent concentration of property in the hands of a few, and ensures that every family returns, once a generation, to its ancestral holding. Liberty, in the parashah's language, is not only the release of people — it is also a periodic reset of the entire economy.

כי לי הארץ For the Land Is Mine

מדוע אי אפשר למכור קרקע לצמיתות? הפרשה מנמקת זאת באמירה שהיא לב הפרשה כולה: ״והארץ לא תמכר לצמִתֻת, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי״ (כ״ה, כ״ג). הארץ אינה באמת בבעלות האדם; היא של ה׳, והאדם הוא בה ״גר ותושב״ — דייר זמני המחזיק בנחלה בנאמנות. מתפיסה זו נובעים שאר הדינים: פדיון הקרקעות והבתים, ואיסור ההונאה — ״ולא תונו איש את אחיו״ (כ״ה, י״ד) — שלא לנצל את מצוקת הזולת במחיר מופקע במקח וממכר.

Why can land not be sold permanently? The parashah grounds this in a statement that is the heart of the whole portion: "the land shall not be sold in perpetuity, for the land is Mine, for you are strangers and residents with Me" (25:23). The land is not truly owned by a person; it belongs to God, and a person is upon it a "stranger and resident" — a temporary tenant holding the estate in trust. From this conception flow the other laws: the redemption of land and houses, and the prohibition of fraud — "you shall not wrong one another" (25:14) — not to exploit another's distress through an inflated price in buying and selling.

וחי אחיך עמך That Your Brother May Live

חלקה האחרון של הפרשה הוא רשת ביטחון חברתית. כשאחיך יורד מנכסיו, ״והחזקת בו״ (כ״ה, ל״ה) — עליך לתמוך בו בטרם ייפול. ועם זאת בא אחד מאיסורי הממון החריפים: ״אל תקח מאתו נשך ותרבית... וחי אחיך עמך״ (כ״ה, ל״ו). אסור להלוות לאחיך בריבית; ההלוואה צריכה להציל, לא לשעבד. ואם נאלץ אדם להימכר לעבד עברי — מצבו זמני, ועליו לצאת ביובל, ״כי לי בני ישראל עבדים״ (כ״ה, נ״ה).

The final part of the parashah is a social safety net. When your brother is reduced in his holdings, "you shall support him" (25:35) — you must hold him up before he falls. And with that comes one of the sharpest of the monetary prohibitions: "do not take from him interest or increase… that your brother may live with you" (25:36). It is forbidden to lend to your brother at interest; the loan should rescue, not enslave. And if a person is forced to be sold as a Hebrew bondsman — his state is temporary, and he must go free at the Jubilee, "for the children of Israel are servants to Me" (25:55).

המשפט האחרון הוא העיקרון שמתחת לכל הפרשה: ״כי לי בני ישראל עבדים — עבדי הם״, ודרשו חז״ל: עבדַי הם, ולא עבדים לעבדים. מי שכבר משועבד לה׳ אינו יכול להיות קניינו הקבוע של אדם אחר. השעבוד לאלוקים הוא דווקא מה שמגביל את השעבוד בין בני אדם.

The last sentence is the principle beneath the whole parashah: "for the children of Israel are servants to Me — they are My servants," and the sages expounded: My servants, and not servants to servants. One who is already bound to God cannot become the permanent property of another person. Servitude to God is precisely what limits servitude between human beings.

סיום Closing

בהר לוקחת את הדברים הבסיסיים ביותר — אדמה, כסף, חירות — ומגדירה אותם מחדש כפיקדון. משום שהארץ של ה׳ והעם עבדיו, אין אדם יכול להיות מנושל לצמיתות או משועבד לנצח; השחרור בנוי לתוך המערכת מראש. והפרשה מקפידה להזכיר: כל זה לא נולד כרפורמה חברתית מאוחרת, אלא ניתן ״בהר סיני״, עם שאר התורה. החזון הכלכלי הזה — של מנוחה, של שוויון מחודש, של אח שעליו לחיות לצדך — הוא חלק מן ההתגלות עצמה.

Behar takes the most basic things — land, money, freedom — and redefines them as a trust. Because the land is God's and the people His servants, no one can be permanently dispossessed or forever enslaved; release is built into the system from the start. And the parashah is careful to remind us: all of this was not born as a later social reform, but was given "at Mount Sinai," along with the rest of the Torah. This economic vision — of rest, of renewed equality, of a brother who must live beside you — is part of the revelation itself.