שמיני עצרת ושמחת תורה Shemini Atzeret & Simchat Torah

יום אחד עוד One More Day

לאחר שבעת ימי סוכות מגיע יום אחד נוסף — שמיני עצרת. התורה אומרת עליו דבר תמוה: ״ביום השמיני עצרת תהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו״ (במדבר כ״ט, ל״ה). יום שמיני של חג בן שבעה ימים. ככה זה: לסוכות יש שבעה ימים, ואז ישנו יום שמיני שאינו ממש שביעי־השביעי. הוא חג בפני עצמו, נפרד מסוכות, אך נדבק אליו. בארץ ישראל הוא יום אחד; בחו״ל, שני ימים — וביום השני נחוג ״שמחת תורה״.

After the seven days of Sukkot comes one more day — Shemini Atzeret. The Torah says of it something puzzling: "On the eighth day there shall be an atzeret for you; you shall do no laborious work" (Numbers 29:35). An "eighth day" of a seven-day festival. So it is: Sukkot has seven days, and then there is an "eighth day" that is not quite the seventh's seventh. It is a festival in its own right, separate from Sukkot, yet adhering to it. In the Land of Israel, it is a single day; in the diaspora, two — and on the second is celebrated Simchat Torah.

המילה ״עצרת״ פירושה ״עצירה״. חז״ל בתלמוד (סוכה נ״ה ע״ב) מציעים דימוי מרהיב כדי להסביר. אומר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל אחרי שבעת ימי סוכות: ״קשה עלי פרידתכם — עכבו עוד יום אחד״. כמו מארח שמלווה את אורחיו עד הסף, ואז שואל בקול חרישי: ״התשהו עוד מעט? יום אחד נוסף?״ — כך הקדוש ברוך הוא קורא לעם ישראל להישאר עוד יום, רק יום אחד, רק לבד, רק אתי.

The word atzeret means "a holding back," "a stopping." The rabbis in the Talmud (Sukkah 55b) offer a striking image to explain. After the seven days of Sukkot, God says to the people of Israel: "Your departure is hard for me — stay one more day." Like a host walking guests to the threshold and then asking quietly: "Will you stay a little longer? One more day?" — so God calls Israel to remain one more day, only one, only alone, only together.

חג בתוך חג A Festival Within a Festival

למרות שמיני עצרת אינו נראה כיום חג נפרד — שכן הוא צמוד לסוכות — ההלכה מבחינה בו בחדות. בעת קידוש ליל החג, אומרים ״שהחיינו״ — ברכה שאומרים רק על מצוות חדשות, או על תחילתו של מועד חדש. בכך מצהיר מנהג ההלכה כי שמיני עצרת אינו פשוט ״היום השמיני של סוכות״. הוא חג נפרד, עם זהות משלו. כן: יותר לא יושבים בסוכה (לפי המנהג האשכנזי בארץ ישראל); ארבעת המינים מונחים בצד; הברכה ״לישב בסוכה״ אינה נאמרת.

Although Shemini Atzeret may not seem like a separate festival — since it is attached to Sukkot — the halakhah distinguishes it sharply. At the festival's evening Kiddush, the Shehecheyanu blessing is said — a blessing recited only on new commandments or at the start of a new holiday. By this practice, halakhah declares that Shemini Atzeret is not simply "the eighth day of Sukkot." It is a separate festival, with its own identity. Indeed: one no longer sits in the sukkah (per Ashkenazic custom in Israel); the four species are set aside; the blessing "to dwell in the sukkah" is not said.

לתפילת מוסף של שמיני עצרת מתווסף שינוי מהותי נוסף: תפילת גשם. מן הרגע הזה ועד פסח, מבקשים בעמידה ״מוריד הגשם״ — הזכרת הגשם בעת המתאימה לו. שמיני עצרת אינו רק חותם של חודש תשרי; הוא גם פתיחתה של עונת הגשמים בארץ ישראל. נביא מבוקש; משחק התחלי שטרם נראה.

A further substantive shift enters the Musaf of Shemini Atzeret: Tefillat Geshem, the Prayer for Rain. From this moment until Passover, in the Amidah we say "who causes the rain to fall" — the seasonal mention of rain. Shemini Atzeret is not only the seal of the month of Tishrei; it also opens the season of rains in the Land of Israel. A request, not yet fulfilled; an inaugural movement not yet seen.

שמחת תורה Simchat Torah

בארץ ישראל, שמיני עצרת ושמחת תורה נחוגים יחד ביום אחד. בחו״ל, בשני ימים: היום הראשון — שמיני עצרת; היום השני — שמחת תורה. שני השמות מאירים שני פנים של אותו זמן. ״שמיני עצרת״ הוא שם מקראי; ״שמחת תורה״ הוא שם רבני, מאוחר יחסית, שצמח בקהילות בבל במאות הראשונות לאחר חתימת התלמוד.

In the Land of Israel, Shemini Atzeret and Simchat Torah are celebrated together on one day. In the diaspora, on two consecutive days: the first — Shemini Atzeret; the second — Simchat Torah. The two names illuminate two facets of the same time. "Shemini Atzeret" is the biblical name; "Simchat Torah" — "the Rejoicing of the Torah" — is a rabbinic name, relatively late, which took shape in the Babylonian Jewish communities in the centuries after the Talmud's completion.

השם החדש נובע ממנהג מובהק: ביום זה משלימים את קריאת התורה. במהלך השנה היהודית, כל פרשה ופרשה נקראת בשבת המתאימה לה — מבראשית בשבת אחרי שמחת תורה ועד וזאת הברכה ביום שמחת תורה. אז, בשמחת תורה, סוגרים את ספר התורה האחרון של דברים, ופותחים מיד את ספר התורה הראשון של בראשית. הסיום והפתיחה אינם מופרדים בזמן: באותו טקס עצמו, באותו רגע, התורה גם נחתמת וגם מתחילה מחדש.

The new name reflects a vivid practice: on this day, the public reading of the Torah is completed. Through the Jewish year, each weekly portion is read on its proper Sabbath — from Bereshit on the Shabbat after Simchat Torah, through V'zot HaBeracha on Simchat Torah itself. Then, on Simchat Torah, the last Torah scroll of Deuteronomy is closed, and the first scroll of Genesis is opened immediately. Ending and beginning are not separated in time: in the very same ceremony, in the same moment, the Torah is both sealed and reopened.

סביב סיום הקריאה מתאספים בני הקהילה למה שהפך לרגע המכונן של היום: ההקפות. ספרי התורה מוצאים מארון הקודש, ומקיפים את בית הכנסת שבע פעמים. שרים, רוקדים, נושאים את הספרים על הכתפיים, נושקים אותם. הריקוד אינו רק שמחה; הוא הצהרה. שום ספר אחר אינו זוכה לכך. אנחנו רוקדים עם התורה — לא מקריאים בה. רוקדים אתה, כאילו היא בת זוגנו לחיים.

Around the completion of the reading, the congregation gathers for what has become the day's defining moment: the hakafot ("circlings"). The Torah scrolls are taken from the ark and carried in seven processions around the synagogue. People sing, dance, carry the scrolls on their shoulders, kiss them. The dance is not only joy; it is a declaration. No other book is treated this way. We dance with the Torah — not over it, not before it. We dance with her, as if she were a partner for life.

מנהגי החג Customs of the Festival

שמיני עצרת ושמחת תורה משלבים שני אופים — האחד מאופק ופנימי, השני שופע ושמח:

Shemini Atzeret and Simchat Torah join two different characters — one quiet and interior, the other overflowing and joyful:

• תפילת גשם — בתפילת מוסף של שמיני עצרת בארץ ישראל (או בשני ימים בחו״ל), נאמרת תפילת גשם בנגינה מיוחדת. החזן עוטה קיטל לבן ופונה לציבור בבקשה ארוכה ועתיקה: ״משיב הרוח ומוריד הגשם״. רגע ליטורגי קטן, אך בעל משמעות עצומה לארץ הצמאה. Tefillat Geshem (the Prayer for Rain) — at Musaf on Shemini Atzeret in the Land of Israel (or on the second day in the diaspora), Tefillat Geshem is recited in a special melody. The cantor dons a white kittel and turns to the congregation in a long, ancient supplication: "He who causes the wind to blow and the rain to fall." A small liturgical moment, but of enormous meaning for a thirsty land.
• הקפות — שבע הקפות עם ספרי התורה סביב הבימה בבית הכנסת, מלוות בשירה וריקודים. בקהילות חסידיות, ההקפות נמשכות שעות ארוכות; בקהילות אחרות, קצרות יותר אך בעוצמה דומה. הילדים אוחזים דגלים. נשים, על־פי המנהג שהתחזק בעשורים האחרונים, אוחזות בספר התורה ורוקדות בעצמן. Hakafot — seven processions with the Torah scrolls around the bimah, accompanied by song and dance. In Hasidic communities the hakafot can last for hours; in others, shorter but with similar intensity. Children hold flags. Women, by a practice that has gained ground in recent decades, take a Torah scroll and dance themselves.
• ״חתן תורה״ ו״חתן בראשית״ — בשמחת תורה מוקדשים שני כיבודים מיוחדים. ״חתן תורה״ — הקורא את הפרשה האחרונה של דברים, וזאת הברכה. ״חתן בראשית״ — הקורא מיד אחריו את הפרשה הראשונה של בראשית. שני הקריאות נעשות בקול גדול, בהתרגשות, ובלוויית הקהל כולו עומד. "Chatan Torah" and "Chatan Bereshit" — two distinguished honors are conferred on Simchat Torah. Chatan Torah, "the Bridegroom of the Torah," reads the final portion of Deuteronomy, V'zot HaBeracha. Chatan Bereshit, "the Bridegroom of Genesis," reads immediately afterward the first portion of Genesis. Both readings are performed aloud, with emotion, the whole congregation standing.
• הקריאה לכל הקהל — בשמחת תורה נהוג שכל הגברים בבית הכנסת — ולעתים גם הנשים והילדים — עולים לתורה. הקריאה האחרונה של דברים נחזרת כמה וכמה פעמים, כדי שכל אחד ואחד יוכל לעלות. Aliyot for all — on Simchat Torah, the custom is that every man in the synagogue — and in many communities, women and children also — is called up to the Torah. The final reading of Deuteronomy is repeated again and again so that everyone may have an aliyah.
• ״כל הנערים״ — מנהג מרגש שבו מקבצים את ילדי הקהילה מתחת לטלית גדולה אחת, וקוראים עליהם את ברכת יעקב לבני יוסף: ״המלאך הגאל אתי מכל רע יברך את הנערים״ (בראשית מ״ח, ט״ז). הילדים תחת הטלית, הקהל סביב, מסירים את גג העולם הקבוע ליום אחד וחיים יחד. "Kol HaNe'arim" — "All the Boys" — a moving custom in which the community's children are gathered beneath a single large tallit, and Jacob's blessing of Joseph's sons is recited over them: "The angel who has redeemed me from all evil — may he bless the children" (Genesis 48:16). The children beneath the tallit, the congregation around them — for a moment the day's ordinary roof is lifted, and the community lives as one.

שכבת זיכרון חדשה A New Layer of Memory

בשבת בבוקר, שמחת תורה תשפ״ד — ה־7 באוקטובר 2023 — נשבר הלוח. בעוד יהודים בעולם רקדו עם ספרי התורה בשעות הקטנות של הבוקר ובחיי בית הכנסת, החלה מתקפת הטרור הגדולה ביותר בתולדות ישראל. מאות בני אדם נרצחו במסיבת הנובה, בקיבוצים, בעיירות הסמוכות לגבול. עשרות נחטפו לעזה. כשהקהילות בארץ ישראל ובעולם סיימו את הקריאה האחרונה של דברים ופתחו את בראשית — חלקן עוד לא ידעו דבר. אחרות כבר ידעו ולא יכלו עוד לרקוד.

On the morning of Shabbat, Simchat Torah 5784 — October 7, 2023 — the calendar broke. While Jews around the world were dancing with Torah scrolls in the early hours of the morning, the largest terror attack in Israel's history began. Hundreds were murdered at the Nova festival, in the kibbutzim, in the towns near the border. Dozens were taken hostage into Gaza. As communities in Israel and around the world completed the final reading of Deuteronomy and opened Genesis — some did not yet know. Others already knew, and could not go on dancing.

היום הזה נושא עתה שתי זהויות. הראשונה — ההיסטורית, התורנית, הקדמונית: ״קשה עלי פרידתכם״, יום של אינטימיות בין עם לבוראו, של ריקוד עם התורה, של חתימת מחזור הקריאה ופתיחת מחזור חדש. הזהות הזו אינה בטלה. היא ממשיכה להיות אמיתית, ולהיקרא לכל ילד שיגדל ויאזין למורשת.

The day now carries two identities. The first — historical, biblical, ancient: "Your departure is hard for me"; a day of intimacy between a people and its God, of dancing with the Torah, of completing one reading cycle and opening another. This identity is not annulled. It remains true, and will continue to be transmitted to every child who grows up listening to the tradition.

הזהות השנייה — תזכורת לכאב — חדשה. שמחת תורה הפכה גם ליום של זיכרון. שמות נחקקו על־פני העם: שמות הנרצחים, שמות החטופים, שמות מסיבת הנובה. לא מקרה הוא שדווקא ביום זה התחילה המתקפה; וגם לא מקרה הוא שדווקא ביום זה הזיכרון מתמזג בלוח השנה היהודי. הזמן הקדוש סופג את הסבל; הוא אינו דוחה אותו.

The second identity — a reminder of grief — is new. Simchat Torah has also become a day of remembrance. Names have been inscribed upon the people: names of the murdered, names of the hostages, names of the Nova festival. It is no accident that the attack began precisely on this day; nor is it accident that the memory has merged on this day into the Jewish calendar. Sacred time absorbs suffering; it does not push it away.

איך לעמוד ביום שנושא בתוכו את שני הדברים האלה — שמחת תורה הקדומה, ושבעה באוקטובר החדש? אין תשובה אחת. בקהילות שונות מצאו דרכים שונות: רגע של שתיקה לפני ההקפות; פיוט שנוסף בזיכרון הקרבנות; אמירת קדיש בבוקר; הזכרת השבויים בתפילה. השנה הראשונה לא היה אפשר לרקוד באותה דרך. השנה השנייה — חלק רקדו לאט יותר. השנה השלישית — היו שאמרו שהריקוד עצמו הוא עכשיו פעולה של זיכרון. החכמה הקיבוצית של עם ישראל, כפי שנעשתה לאורך אלפי שנות גלות וייסורים, היא לתת לעצמה זמן.

How to stand on a day that holds both — the ancient Simchat Torah, and the new October 7? There is no single answer. Different communities have found different ways: a moment of silence before the hakafot; an added liturgical poem in memory of the victims; a Kaddish recited in the morning; the mention of the hostages in prayer. In the first year, dancing could not happen as it had. In the second, some danced more slowly. In the third, some said that dancing itself was now an act of remembrance. The collective wisdom of the Jewish people, formed over thousands of years of exile and suffering, is to give itself time.

לרקוד בכל זאת To Dance Anyway

בלב טקס שמחת תורה יש רגע שאינו מודגש מספיק. הוא מגיע אחרי הריקוד, אחרי ההקפות, אחרי שכל הילדים עלו לתורה תחת הטלית. חתן תורה מסיים את ברכותיו, וגומר את הפרשה האחרונה של דברים: ״ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים״ (דברים ל״ד, י׳). הקהל עומד. תם ספר אחד. ואז, ללא הפסקה — ללא ולו רגע אחד של שתיקה — קם חתן בראשית, ופותח: ״בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ״.

At the heart of the Simchat Torah ceremony there is a moment that is not always emphasized enough. It comes after the dancing, after the hakafot, after the children have all received their aliyah beneath the tallit. Chatan Torah finishes his blessings, and reads the final portion of Deuteronomy: "And there has not arisen a prophet since in Israel like Moses, whom the Lord knew face to face" (Deuteronomy 34:10). The congregation stands. One book has ended. And then, without pause — without even one moment of silence — Chatan Bereshit rises, and begins: "In the beginning God created the heavens and the earth."

לא ממתינים. לא משתהים. לא נותנים לסיום להפוך לסיום. שכן ביהדות אין דבר שהוא רק סוף; כל סיום הוא תחילה. משה מת בפסוק האחרון של דברים — וזה ניבא כתחילה של דרך. הקריאה ביהדות אינה תהליך ליניארי הצועד למשעי; היא מעגלית. כל שנה מתחילים מבראשית מחדש. וכל סיום נטוע בתוכו תחילה.

No pause. No hesitation. The ending is not allowed to become an ending. For in Judaism, nothing is only an end; every closing is a beginning. Moses dies in the last verse of Deuteronomy — and that is announced as the start of a new road. Jewish reading is not a linear process moving toward final stillness; it is circular. Every year we begin again from Bereshit. And every ending has a beginning planted within it.

היום הזה — שמיני עצרת ושמחת תורה, יום של שכבת זיכרון חדשה — מבקש מאיתנו דבר קשה. לא לטשטש את האובדן בריקוד; לא לוותר על הריקוד מפני האובדן. שמחה שיודעת מה איבדה. הבחירה לרקוד למרות, ולעתים בגלל. שכן הריקוד עצמו, ספר התורה ביד, הוא הצהרה: לא תושג נחמה בחנם. אבל לא נוותר על השמחה. לא נוותר על התורה. לא נוותר על המעגל המתחיל מחדש בסיומו.

This day — Shemini Atzeret and Simchat Torah, a day that now carries a new layer of memory — asks something hard of us. Not to blur the loss with dancing; not to surrender the dancing because of the loss. A joy that knows what it has lost. The choice to dance despite, and sometimes because. For the dance itself, the Torah scroll in hand, is a declaration: no comfort will be cheap. But we will not surrender the joy. We will not surrender the Torah. We will not surrender the circle that begins again the moment it ends.

הקריאה האחרונה אומרת שמשה מת בלי שהגיע אל הארץ. הקריאה הראשונה אומרת שאלוקים ברא את השמים ואת הארץ. בין שני הפסוקים אין רווח, אין דף לבן, אין רגע של חושך. מסיום אל בריאה. מאובדן אל אור. כך נכתב מאז ומתמיד; כך גם השנה.

The last reading says Moses died without entering the land. The first reading says God created the heavens and the earth. Between the two verses there is no gap, no white page, no instant of darkness. From an end into a creation. From loss into light. So it has been written from the beginning; so it is this year as well.