חודש אדר ופורים The Month of Adar & Purim

משנכנס אדר When Adar Enters

בתלמוד הבבלי, במסכת תענית (כ״ט ע״א), אומרים חז״ל ארבע מלים שנהיו לאחת מן האמרות המוכרות ביותר של היהדות: ״משנכנס אדר מרבין בשמחה״. אדר נכנס — והשמחה גדלה. ארבע מלים בלבד, שמהפכות חודש שלם. בכל יום מימי החודש הזה, מן הראשון בו ועד סופו, אומרים חז״ל, צריכה להיות בלב יותר שמחה מאשר בחודש שקדם לו. השמחה, כמו אור, מצטברת בהדרגה — וביום הארבעה־עשר מגיעה לשיאה.

In the Babylonian Talmud, in Tractate Ta'anit (29a), the sages say four words that became among the most familiar in Jewish tradition: "Mishenichnas Adar marbin b'simchah" — "When Adar enters, joy increases." Adar arrives, and joy grows. Just four words, that transform a whole month. On every day of this month, from its first to its last, the sages teach, there should be more joy in the heart than in the month before. Joy, like light, accumulates gradually — and on the fourteenth day, it reaches its peak.

ההלכה הזו אינה רק עצה רגשית. היא מצווה ציבורית. בחודש אדר נמנעים מקריאות הספד פומביות מיותרות, מתחילים להכין משתאות, מתכננים את המתנות (״מנות״) שיינתנו לחברים ולעניים בפורים. החודש כולו הוא ערב חג — או, במונחי המוסיקה, התלים שלפני שיאה של היצירה. השמחה אינה פתאומית. היא מתפתחת.

This is not only emotional counsel. It is public practice. In Adar, the community avoids unnecessary public eulogies, begins to prepare feasts, plans the gifts (matanot) to be given to friends and to the poor on Purim. The whole month is the eve of the festival — or, in musical terms, the long crescendo before the work's climax. The joy is not sudden. It develops.

למה אדר ולא חודש אחר? התלמוד עצמו מציע את התשובה: ״משום שהם ימי ניסים״. הימים הללו, אומרים חז״ל, הם ימי הניסים של פורים — וכשם שמרבים בעצבון משנכנס אב (משום חורבן הבית), מרבים בשמחה משנכנס אדר. שני חודשים זה כנגד זה — האחד של נפילה, האחד של הצלה. ובסדר הלוח שמורה זו אחר זו, אדר תמיד אחרי טבת ושבט, ימי החורף, ולפני ניסן, חודש הגאולה. הוא הזרם המביא אל החופש.

Why Adar and not another month? The Talmud itself proposes the answer: "because these are days of miracles." These days, the sages say, are the days of Purim's miracles — and just as we increase sorrow when Av enters (because of the destruction), we increase joy when Adar enters. Two months stand opposite one another — one of fall, one of rescue. And in the calendar's order they sit, one after the other, Adar always after Tevet and Shevat, the months of winter, and before Nisan, the month of redemption. It is the current that carries toward freedom.

סיפור המגילה The Story of the Scroll

כשגלות בבל הסתיימה — לאחר חורבן הבית הראשון, לאחר שבעים שנות הגלות שניבא ירמיהו — חזרו רק מקצת היהודים לארץ ישראל. הרוב נשארו במזרח. כאשר האימפריה הבבלית נפלה והאימפריה הפרסית קמה תחתיה, היהודים מצאו את עצמם נתינים של מלכות חדשה, בעלת מאה עשרים ושבעה מדינות מהודו ועד כוש. המלך — אחשורוש — היה אדם תאוותן ושלטוני, אך גם, כפי שמופיע במגילה, מתחבק עם מי שיודע איך לדבר אליו.

When the Babylonian exile ended — after the destruction of the First Temple, after the seventy years Jeremiah had prophesied — only a portion of the Jewish people returned to the Land of Israel. The majority remained in the East. When the Babylonian Empire fell and the Persian Empire rose in its place, the Jews found themselves subjects of a new kingdom, of one hundred and twenty-seven provinces from India to Ethiopia. The king — Ahasuerus — was an indulgent and willful man, but also, as the Megillah shows, one easily flattered by those who knew how to speak to him.

העלילה של מגילת אסתר נראית, בקריאה ראשונה, כשרשרת של מקרים. המלך עורך משתה. אשתו, ושתי, מסרבת לבוא, ומסולקת מן הכתר. נערכת חיפוש לאישה חדשה, ואסתר היהודייה — שמרדכי דודה הצליח להחביא מן ההמון את זהותה — נבחרת. מרדכי מציל את חיי המלך מקושר שהאזין למקרה ליד שערי הארמון. הקושרים נתפסים, והמקרה נרשם בספר הזיכרון. ואז עולה לגדולה המן האגגי, יועץ המלך, שהמיר את הצניעות בגאווה ומבקש שכל יהודי המלכות ישתחוו לפניו. מרדכי מסרב. המן מגייס את המלך לחתום על צו שמיד את כל היהודים במלכות.

The plot of the Megillah seems, at first reading, like a chain of coincidences. The king holds a feast. His wife, Vashti, refuses to come, and is removed from the throne. A search begins for a new queen, and Esther the Jew — whose uncle Mordechai had managed to keep her identity hidden — is chosen. Mordechai overhears a plot against the king's life at the palace gates. The conspirators are caught, and the event is recorded in the book of memory. Then Haman the Agagite rises to high office, traded modesty for pride, and demands that every Jew in the kingdom bow before him. Mordechai refuses. Haman induces the king to sign a decree to annihilate all Jews in the kingdom.

ברגע ההכרעה, פונה מרדכי לאסתר ומבקש שתתערב. אסתר חוששת — מי שמתקרב אל המלך ללא קריאה, מסתכן במוות. מרדכי משיב לה במשפט שהיא הליבה התיאולוגית של המגילה כולה: ״כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?״ (ד׳, י״ד). אסתר אינה היחידה שיכולה להציל; אך היא היחידה שעכשיו עומדת במקום הנכון. אם תשתוק — ההצלה תבוא ממקום אחר, והיא תאבד את הזכות. ואם תפעל — היא הופכת ממלכה אקראית לכלי של תכנית.

At the moment of decision, Mordechai turns to Esther and asks her to intervene. Esther hesitates — to approach the king unsummoned risks death. Mordechai replies with the theological heart of the entire scroll: "If you keep silent at this time, relief and deliverance will arise for the Jews from another place. And who knows — perhaps for such a time as this you have come to royalty?" (4:14). Esther is not the only one who can save; but she is the only one who happens to stand in the right place. If she remains silent — deliverance will come from elsewhere, and she will have lost her chance. If she acts — she becomes, from an accidental queen, an instrument of a plan.

היא פועלת. בשני משתאות שמכינה למלך ולהמן, היא חושפת את זהותה היהודית, ומאשימה את המן בקנוניה להשמיד את עמה. המלך, שכבר מצוקה, מורה לתלות את המן על העץ שהוא הכין למרדכי. הצו שכבר נחתם לא ניתן לבטל — אך ניתן לתת ליהודים זכות להגן על עצמם. ביום שנקבע לשמדם — י״ג באדר — היהודים מנצחים את שונאיהם, וביום הבא, י״ד באדר, הם חוגגים. השנה לאחר מכן ולדורות, אומרת המגילה, ייקבעו ימים האלה כ״ימים טובים״.

She acts. At two banquets she prepares for the king and Haman, she reveals her Jewish identity and accuses Haman of conspiring to destroy her people. The king, already provoked, orders Haman hanged on the very gallows Haman had built for Mordechai. The decree once signed cannot be revoked — but the Jews can be given the right to defend themselves. On the day set for their destruction — 13 Adar — the Jews defeat their enemies, and on the following day, 14 Adar, they celebrate. From the following year and onward, the scroll declares, these days are to be observed as "good days."

אסתר — הסתר Esther — Hester

דבר אחד יוצא דופן במגילת אסתר, ושום קורא תשומת לב לא יכול לפסוח עליו: שמו של הקדוש ברוך הוא אינו מופיע בה ולו פעם אחת. לא ״אלוקים״, לא ״ה׳״, לא ״שדי״, לא אף שם מן השמות הקדושים. בכל ספרי התנ״ך — מבראשית עד דברי הימים, מתפילותיו של דוד עד נבואותיו של מלאכי — האל הוא הדמות המרכזית. במגילת אסתר, פעם ויחידה, הוא נעדר. ניתן לקרוא את המגילה מתחילתה ועד סופה כסיפור היסטורי גרידא, של אישה ויהודי שנקלעו למזימת חצר ויצאו ממנה בריאים.

One striking thing about Megillat Esther — no attentive reader can miss it: God's name does not appear in it, not even once. Not Elohim, not Adonai, not Shaddai, not any of the holy names. In every other book of the Tanakh — from Genesis through Chronicles, from David's prayers through Malachi's prophecies — God is the central figure. In Megillat Esther, alone and exceptionally, He is absent. The scroll can be read from beginning to end as a purely historical story, of a woman and a Jew caught up in a court intrigue and emerging from it intact.

אך חז״ל לא קראו אותה כך. הם ראו בכל מקרה — בכל מפגש, בכל החלטה, בכל ״נדודי שינה״ של מלך — את ידו המסתורת של מי שהוא לעולם הסיבה האחרונה של כל דבר. השם ״אסתר״ עצמו, בעברית, רומז על זה: הוא קרוב לשורש סתר, ״הסתרה״. אסתר — מילולית — היא ״המוסתרת״, אישה שזהותה היהודית נשמרת בסוד. ובפסוק שהוא, אולי, המפתח הסוד של המגילה כולה, אומרת התורה (דברים ל״א, י״ח): ״ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא״. ״הסתר אסתיר״ — שורש כפול. מן השורש הזה צומח שמה של אסתר. בה, חז״ל ראו מימוש פסוק זה: לפעמים האל מסתיר את פניו — ועדיין נמצא בעולם, ועדיין פועל בו, אך באופן שאינו ניכר.

But the rabbis did not read it that way. They saw in every coincidence — every encounter, every decision, every sleepless night of a king — the hidden hand of the One who is always the final cause of everything. The name Esther itself, in Hebrew, hints at this: it is close to the root s-t-r, "to hide." Esther, literally, is "the hidden one," a woman whose Jewish identity is kept secret. And in a verse that is perhaps the secret key to the whole Megillah, the Torah says (Deuteronomy 31:18): "And I will surely hide my face on that day." "Hester astir" — a doubled root. From this root grows Esther's name. In her, the sages saw the fulfillment of this verse: sometimes God hides His face — and yet remains in the world, and yet acts in it, though in a way that is not seen.

זוהי תיאולוגיה לא של נסים גלויים, אלא של נסים נסתרים. לא של פיצול ים סוף ולא של עמודי אש; אלא של רצף מקרים שנראים אקראיים, ושרק במבט לאחור מתגלים כתבנית. הפרסי ינמנם בלילה אחד מסוים, ויקרא ספר אחד מסוים, ויפתח אותו דווקא בדף שמתאר את הצלת חייו על־ידי מרדכי. אישה אחת תיכנס באומץ אל מלך אחד ברגע אחד מדויק. שני אנשים יערכו משתה זה אחר זה, ובכל אחד דבר אחד יאמר במקום הנכון. עשר ילדים של המן יתלו, כתוב במגילה, באותו יום. כל זה במגילת אסתר. וכל זה — אומרים חז״ל — הוא נס, גם אם הוא לבוש כמקרה.

This is a theology not of revealed miracles, but of hidden ones. Not of the splitting of the Sea, not of pillars of fire; but of a sequence of events that appear accidental, and only in retrospect reveal themselves as a pattern. A Persian king sleeps poorly on one particular night, and reads a particular book, and opens it precisely to the page that records his life being saved by Mordechai. One woman enters with courage before a king at one precise moment. Two banquets are held, one after the other, and in each something exactly necessary is said. Ten sons of Haman are hanged, the scroll records, on the same day. All this is in Megillat Esther. And all this — the sages say — is a miracle, even if dressed as coincidence.

ארבע מצוות היום The Four Mitzvot of the Day

ההלכה קובעת ארבע מצוות מרכזיות בפורים, וכל אחת מאיר היבט אחר של החג. את ארבעתן צריך לקיים — מי שמדלג על אחת מהן, חסר ביום אצלו:

Halakhah sets four central mitzvot for Purim, each illuminating a different facet of the day. All four are to be fulfilled — one who skips any of them, the day is incomplete:

• קריאת המגילה — שתי קריאות של מגילת אסתר: אחת בלילה אחרי תפילת ערבית, ואחת בבוקר אחרי שחרית. הקריאה נעשית מתוך מגילת קלף, כתובה ביד, על־ידי קורא מיוחד. בעת הקריאה, הקהל מקפיד לשמוע כל מילה — ולכן, כשמזכירים את ״המן״, מרעישים בקול בלעדיים, כרכרים, או פשוט רגליים, כדי ״למחות את שם הרשע״. הילדים אוהבים את הרגע הזה במיוחד. Reading the Megillah — two readings of Esther, one at night after the evening service, one in the morning after the morning service. The reading is from a handwritten parchment scroll, by a designated reader. The congregation is careful to hear every word — and therefore, when "Haman" is mentioned, makes noise with graggers (ra'ashanim), or simply by stamping feet, to "blot out the name of the wicked." Children especially love this moment.
• משלוח מנות — שליחת מתנות־מאכל לחברים. ההלכה דורשת לפחות שני מאכלים מוכנים לאכילה, לאדם אחד לפחות. אך המנהג, ובמיוחד בקהילות חמות, הוא לשלוח מנות יפות לחברים רבים — תוך הסבת תשומת לב להידוק קשרי הקהילה. בארץ ישראל המודרנית, ילדים יוצאים מבית לבית עם תיקי משלוחי מנות, וההורים מקפידים לארוז את שלהם באסטטיקה. Mishloach Manot — sending gifts of food to friends. The halakhah requires at least two ready-to-eat foods, to at least one person. But the custom, especially in warmer communities, is to send beautifully packaged portions to many friends — strengthening the bonds of community. In modern Israel, children go from door to door with mishloach manot baskets, and parents take care to pack theirs aesthetically.
• מתנות לאביונים — נתינה לעניים, חובה ולא רשות. ההלכה דורשת לפחות שני מתנות לשני עניים. ברמב״ם (הלכות מגילה ב׳, י״ז) יש אמירה חזקה: ״מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ומשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים״. השמחה של פורים אינה שמחה פרטית. היא תלויה בכך שאחרים שמחים אתך. Matanot LaEvyonim — gifts to the poor, an obligation, not optional. The halakhah requires at least two gifts to two poor people. Rambam (Hilchot Megillah 2:17) speaks pointedly: "Better that a person increase the gifts to the poor than the elaborateness of his feast and his gifts to friends, for there is no joy greater or more glorious than to gladden the heart of the poor." The joy of Purim is not private joy. It depends on others rejoicing with you.
• סעודת פורים — סעודה גדולה אחרי הצהריים של י״ד באדר. סעודה זו אינה דומה לסעודת שבת או יום טוב. היא רועשת יותר, מרובת אורחים, ארוכה. בה גם מתקיים המנהג של ״עד דלא ידע״ — שתיית יין עד שלא יודעים להבחין בין ״ברוך מרדכי״ ל״ארור המן״ (תלמוד מגילה ז׳ ע״ב). על המנהג הזה נדבר בנפרד. The Purim feast (Se'udat Purim) — a large meal in the afternoon of 14 Adar. This meal is unlike a Shabbat or festival meal. It is louder, with more guests, longer. It is also the setting for the practice of ad d'lo yada — drinking wine until one cannot distinguish "blessed Mordechai" from "cursed Haman" (Talmud Megillah 7b). On this practice we will say more in a moment.

לצד ארבעת המצוות, מתקיימים מנהגים נוספים שאינם מצוות הלכתיות אך אופייניים למאוד לחג: לבישת תחפושות (בעיקר אצל ילדים, ובמסיבות מבוגרים), אפיית ״אזני המן״ — עוגיות משולשות מילוי שונים, נקראות גם ״המנטשען״ ביידיש; ועוד. בערים מוקפות חומה — בירושלים — חוגגים את פורים יום אחד אחרי, ב־ט״ו באדר, ״שושן פורים״, על־פי ההלכה (משנה מגילה א׳, א׳).

Alongside the four mitzvot, other customs developed: wearing costumes (especially for children, and at adult parties), baking oznei Haman — triangular cookies with various fillings, called hamentaschen in Yiddish — and more. In walled cities — Jerusalem — Purim is celebrated the day after, on 15 Adar, called Shushan Purim, by halakhic ruling (Mishnah Megillah 1:1).

המסכה ומה שמתחתיה The Mask and What Is Beneath It

פורים הוא החג היחיד שבו ההלכה ממש דורשת לעבור גבול: ״חייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי״ (תלמוד מגילה ז׳ ע״ב). חובה על אדם להשתכר בפורים — עד כדי כך שאין הוא מבחין בין ״ארור המן״ ל״ברוך מרדכי״. ההוראה הזו מטרידה רבים. היהדות, כידוע, היא תרבות של פיכחון: אדם נדרש לדעת בדיוק מה אומר, מה עושה, ולמי. וכאן, פעם בשנה, חז״ל אומרים אחרת. למה?

Purim is the only festival where halakhah literally asks one to cross a line: "A person is obligated to intoxicate himself on Purim, until he cannot distinguish between cursed Haman and blessed Mordechai" (Talmud Megillah 7b). To get drunk on Purim is required — to the point that one no longer distinguishes "cursed Haman" from "blessed Mordechai." This instruction troubles many. Jewish tradition is, as everyone knows, a culture of sobriety: a person is asked to know exactly what they say, what they do, and to whom. And here, once a year, the sages say otherwise. Why?

פוסקים רבים — בעיקר מימי הביניים והעת החדשה — צמצמו את ההוראה הזו. רב יוסף קארו בבית יוסף (אורח חיים תרצ״ה), בעקבות בעלי התוספות, מציע: די לישון מעט אחרי הסעודה. בשנתו, באמת, אדם אינו מבחין בין ארור לברוך. הר״מ איסרליש מוסיף בהגהותיו: גם די לשתות מעט יותר מן הרגיל, ולא צריך להגיע לשכרון ממש. רבים נוהגים על־פי הקולות הללו. אך עצם העובדה שההלכה הקדומה דרשה זאת — אומרת משהו.

Many halakhic authorities — especially in the medieval and early modern periods — narrowed this directive. Rabbi Yosef Karo in the Beit Yosef (Orach Chaim 695), following the Tosafists, suggests that it suffices to sleep a little after the meal. In sleep, indeed, one does not distinguish between cursed and blessed. The Rema adds in his glosses: it also suffices to drink somewhat more than usual, without reaching actual drunkenness. Many follow these lenient views. But the very fact that the earliest halakhah demanded this — says something.

מה זה אומר? אולי שבעולם הפורימי — שהוא, כפי שראינו, עולם של הסתרת פנים — הגבולות המוכרים מטשטשים. ב״עולם הרגיל״ ברור מי ארור ומי ברוך, מי טוב ומי רע. אבל פורים מציג לרגע עולם אחר: עולם שבו ההכרה הברורה הזו נדרשת לעצור. עולם שבו כל פסיעת חיים תלויה במזל קטן — אחשורוש שאינו ישן, ספר זיכרון שנפתח דווקא בדף הנכון. בעולם כזה, אחרי שמחת השמחה מתחילה ההכרה הקשה: ההבחנות שנראות לנו ברורות, אינן באמת ברורות. גם בנו, אומר רגע אחד ביום, יש משהו של המן. ולפעמים, מי שאנו רואים כ״הוא״ הוא ״אני״ במציאות אחרת.

What does this mean? Perhaps that in the world of Purim — which, as we have seen, is the world of the Hidden Face — the familiar boundaries blur. In "the ordinary world" it is clear who is cursed and who is blessed, who is good and who is evil. But Purim presents, for a moment, a different world: a world where this clear knowing is required to pause. A world where every step of life depends on a small chance — an Ahasuerus who cannot sleep, a book of memory opened precisely to the right page. In such a world, after the joy of joy begins the harder recognition: the distinctions that seem to us clear are not really clear. In us too, says one moment in the day, there is something of Haman. And sometimes the one we see as "him" is, in another reality, "I."

לזה גם המסכות. ילדי ישראל מתחפשים לכל מי שהם לא: למלכה אסתר, למרדכי, אך גם לפיראט, לפיה, לסופרהירו, לחיה. ההלכה אינה מצווה על תחפושת — היא מנהג שהתחיל באירופה הדמדומית, אולי מהשפעת קרנבל. אך המנהג נכנס לחג טבעית. כי מה זה מסכה? היא שתי דברים בו זמנית: הסתרה של מי שאתה, וחשיפה של מי שאתה רוצה להיות. ובחג שמלמד שהמציאות עצמה לובשת מסכה, איזה אופן יותר מתאים לחגוג מאשר ללבוש אחת בעצמך?

This is also why the masks. Children in Israel dress as anyone they are not: as Queen Esther, as Mordechai, but also as pirates, fairies, superheroes, animals. Halakhah does not require a costume — the custom began in medieval Europe, perhaps under the influence of Carnival. But the practice entered the festival naturally. For what is a mask? It is two things at once: a hiding of who you are, and a revealing of who you wish to be. And on a festival that teaches that reality itself wears a mask, what fitter way to celebrate than to wear one yourself?

שכבה נוספת נכנסה לפורים מאז 7 באוקטובר 2023. במגילה כתוב — בפיו של המן — ״להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים, ביום אחד״ (אסתר ג׳, י״ג). חצי המגילה נראית כעבר רחוק; אך לאחר אותו יום, השורה הזו קוראת אחרת. הוא לא היה הראשון לבקש את ההשמדה הזו, וכפי שלמדנו בכאב, גם לא האחרון. פורים אינו רק חג של נצחון על המן הקדמון; הוא חג של ההכרה שבכל דור יש המנים, ושלפעמים — בלי שום מאמץ של רצון אנוש — הם מובסים. ולפעמים, רק כאשר אסתר אחת קמה.

A further layer has entered Purim since October 7, 2023. The Megillah, in Haman's voice, reads: "To destroy, to kill, and to annihilate all the Jews, young and old, children and women, in a single day" (Esther 3:13). Half the scroll seemed like distant history; but after that day, this line reads differently. Haman was not the first to seek such a destruction, and as we have learned with grief, also not the last. Purim is not only a festival of victory over the ancient Haman; it is a festival of the recognition that in every generation Hamans rise, and that sometimes — without any effort of human will — they fall. And sometimes, only when one Esther rises.

לעת כזאת For Such a Time as This

הפסוק היפה ביותר במגילה — ואולי באחד מן הספרים היפים ביותר בכל המקרא — אינו פסוק של נביא ולא של מלך. הוא פסוק של איש זקן, פעם מזכיר ארמון, שיושב מחוץ לארמון ומבקש מהבת־דודה שלו לעשות דבר שעלול לעלות לה בחייה. ״כי אם החרש תחרישי בעת הזאת״, אומר לה מרדכי, ״רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו. ומי יודע — אם לעת כזאת הגעת למלכות?״

The most beautiful verse in the Megillah — and perhaps in one of the most beautiful books in all the Bible — is not the verse of a prophet or a king. It is the verse of an old man, a former palace clerk, who sits outside the gates and asks his cousin to do something that may cost her life. "If you keep silent at this time," Mordechai tells her, "relief and deliverance will arise for the Jews from another place, but you and your father's house will perish. And who knows — perhaps for such a time as this you have come to royalty?"

בארבע מלים — ״לעת כזאת הגעת״ — מציג מרדכי דרך חשיבה שלמה. אסתר לא הגיעה לכתר במקרה. ולא הגיעה אליו במאמץ שלה. היא הגיעה אליו בזמן הנכון. וברגע הזה — היא העדה היחידה בעולם שיכולה לפעול. אם תפחד, היד תעבור הלאה. אם תקום, היא תהיה הכלי.

In four words — "for such a time as this you have come" — Mordechai sets out an entire way of thinking. Esther did not arrive at the crown by accident. Nor did she arrive at it by her own effort. She arrived at it at the right time. And in this moment — she is the only witness in the world who can act. If she hesitates, the moment will pass to another. If she rises, she will be the instrument.

בכל יום ויום, אומרת המסורת, אדם עומד באותו רגע של אסתר. אולי לא לפני מלך פרסי. אולי לפני מבחן קטן יותר — דיבור שלא נדבר, עזרה שלא נושטה, מילה של נחמה שלא נאמרה, החלטה שדחתה אותך לעוד יום. כל יום הוא ״לעת כזאת״ של מישהו. השאלה היחידה היא אם נראה את עצמנו בו. פורים, יום של חגיגה ושל מסכות, הוא גם — וזה הסוד שלו — יום של ראייה ברורה: מה אני עושה כשמגיעה רגע ההכרעה שלי?

In every day, the tradition teaches, a person stands at Esther's moment. Perhaps not before a Persian king. Perhaps before a smaller test — a word not spoken, a help not offered, a kindness not extended, a decision postponed to tomorrow. Every day is someone's "for such a time as this." The only question is whether we see ourselves in it. Purim, a day of celebration and of masks, is also — and this is its secret — a day of clear sight: what do I do when my moment of decision arrives?

המגילה מסתיימת לא בלחימה ולא בנקמה, אלא ביום ארבעה־עשר באדר, יום של ״משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים״ (אסתר ט׳, כ״ב). השמחה הזו, שאת זרעיה זרעה אסתר באומץ שלה, מתחילה את חודש הפנים האחרון לפני פסח. בעוד חודש בלבד, יתחילו ההכנות הגדולות לליל הסדר. אך לפני שהזיכרון של היציאה ממצרים יחזור — מזכירה לנו מגילת אסתר משהו אחר: שהגאולה תמיד תבוא, אבל לפעמים, מי שמביא אותה הוא לא רק האל, אלא גם אדם אחד שאמר ״כן״ ברגע הנכון.

The Megillah ends not in fighting nor in vengeance, but with the fourteenth of Adar as a day of "feasting and joy, sending portions one to another, and gifts to the poor" (Esther 9:22). This joy, whose seeds Esther planted in her courage, opens the last month of preparation before Pesach. In just one more month, the great preparations for the Seder night will begin. But before the memory of the going-out from Egypt returns — the Megillah reminds us of something else: that redemption will always come, but sometimes, the one who brings it is not only God, but one person who said "yes" at the right time.