יום השואה Yom HaShoah

הצופר The Siren

בעשר בבוקר, בכ״ז בניסן, נשמע בכל רחבי הארץ צופר. במשך שתי דקות הוא עולה ויורד, וישראל כולה עוצרת. מכוניות נעצרות באמצע הכביש, נהגיהן יוצאים ועומדים דום. הולכי הרגל קופאים על מקומם. בבתי הספר, במשרדים, ברחובות — הכול דומם. אין עוד יום כזה בלוח: לא תפילה, לא צום, לא מצווה כתובה. רק שתי דקות של דממה שכל עם נכנס אליהן יחד, ובהן זוכר שישה מיליון.

At ten in the morning, on the 27th of Nisan, a siren sounds across the whole country. For two minutes it rises and falls, and all of Israel stops. Cars halt in the middle of the road, their drivers stepping out to stand at attention. Pedestrians freeze where they are. In schools, in offices, in the streets — everything is still. There is no other day like it in the calendar: not a prayer, not a fast, not a written commandment. Only two minutes of silence that an entire people enters together, and within which it remembers six million.

יום השואה — שמו המלא ״יום הזיכרון לשואה ולגבורה״ — אינו חג עתיק. הוא נקבע בכנסת מדינת ישראל, דור אחד בלבד לאחר האירועים שהוא מציין. זהו יום צעיר, אזרחי, שנולד מתוך הצורך החד של עם שאיבד שליש מבניו למצוא דרך לזכור — בלי מסורת קדומה שתאמר לו כיצד.

Yom HaShoah — its full name "the Day of Remembrance for the Holocaust and Heroism" — is not an ancient holiday. It was fixed by the Knesset of the State of Israel, a single generation after the events it marks. It is a young, civil day, born of the sharp need of a people that had lost a third of its children to find a way to remember — without an ancient tradition to tell it how.

החיפוש אחר תאריך The Search for a Date

כיצד קובעים יום זיכרון לאסון שאין לו תקדים? בשנים הראשונות שלאחר המלחמה לא הייתה הסכמה. הוצעו תאריכים שונים. היו שביקשו לצרף את זכר השואה אל תשעה באב, יום האבל הקדום על חורבן הבית — אך הדבר נדחה, בין השאר משום שהוא עלול לרמוז שהשואה הייתה עונש משמיים, רעיון שרבים דחו בשאט נפש. היו שהציעו את עשרה בטבת, ואכן הרבנות הראשית קבעה אותו כ״יום הקדיש הכללי״ לנספים שאין יודעים את יום מותם.

How does one fix a day of remembrance for a catastrophe without precedent? In the first years after the war there was no agreement. Various dates were proposed. Some wished to fold the memory of the Shoah into Tisha B'Av, the ancient day of mourning for the destruction of the Temple — but this was rejected, in part because it might imply that the Shoah was a punishment from Heaven, an idea many rejected with revulsion. Others proposed Asarah B'Tevet, and indeed the Chief Rabbinate fixed it as the "General Kaddish Day" for those whose date of death is unknown.

התאריך שנבחר בסופו של דבר נקשר למרד גטו ורשה. המרד פרץ בי״ד בניסן תש״ג — ערב פסח. תאריך זה עצמו לא היה אפשרי כיום זיכרון, שכן הוא חל בערב החג. לאחר דיונים, בחרה הכנסת בכ״ז בניסן — סמוך לפרוץ המרד, אך מרוחק דיו מן החג ומיום העצמאות הסמוך. ההצעה הוגשה על ידי חבר הכנסת הרב מרדכי נורוק, שעצמו איבד את משפחתו בשואה. ב־1951 קיבלה הכנסת את ההחלטה, וב־1959 עוגן היום בחוק.

The date finally chosen was tied to the Warsaw Ghetto Uprising. The uprising broke out on 14 Nisan 5703 — the eve of Passover. That date itself could not serve as a day of remembrance, since it falls on the eve of the festival. After deliberation, the Knesset chose 27 Nisan — close to the outbreak of the uprising, yet far enough from the festival and from the nearby Independence Day. The proposal was brought by Knesset member Rabbi Mordechai Nurock, who had himself lost his family in the Shoah. In 1951 the Knesset adopted the resolution, and in 1959 the day was anchored in law.

לשואה — ולגבורה For the Holocaust — and for Heroism

בשם היום שתי מילים: ״שואה״ ו״גבורה״. הבחירה אינה מקרית. קביעת התאריך סמוך למרד גטו ורשה ביקשה לומר שהזיכרון אינו רק זיכרון של חורבן — אלא גם של התקוממות. לצד מיליוני הנרצחים, ביקש היום לזכור גם את אלה שנשאו נשק, את לוחמי הגטאות והפרטיזנים, ואת אלה שהתנגדו בדרכים שקטות יותר — שמירת צלם אנוש, חינוך ילדים, תפילה במחתרת.

In the day's name are two words: "Shoah" and "Gevurah" (heroism). The choice is not accidental. Fixing the date near the Warsaw Ghetto Uprising sought to say that the memory is not only one of destruction — but also of resistance. Alongside the millions murdered, the day sought to remember also those who took up arms, the fighters of the ghettos and the partisans, and those who resisted in quieter ways — guarding human dignity, educating children, praying in secret.

המתח בין שתי המילים מלווה את היום מאז ראשיתו. דור אחד ראה בעיקר את החורבן וביקש להרכין ראש; אחר ביקש להדגיש דווקא את ההתקוממות. עם השנים נוטה המבט להכיל את שניהם יחד: לזכור את מי שנלחמו, ולזכור באותה מידה את הרבים שלא ניתנה להם אפשרות להילחם, ושמותם עצמו — בלא קרב — הוא מה שהיום בא לשאת.

The tension between the two words has accompanied the day from its beginning. One generation saw mainly the destruction and wished to bow its head; another wished to stress the resistance. Over the years the view has tended to hold both together: to remember those who fought, and to remember in equal measure the many who were given no chance to fight, and whose very death — without a battle — is what the day comes to bear.

כיצד מציינים את היום How the Day Is Marked

יום השואה אינו יום שבתון. החיים נמשכים כמעט כרגיל, אך לאורך היום משתנים כמה דברים, חלקם מעוגנים בחוק:

Yom HaShoah is not a day of rest. Life continues almost as usual, but through the day a number of things change, some of them anchored in law:

• הצופר — בעשר בבוקר נשמע צופר בן שתי דקות בכל רחבי הארץ. התנועה נעצרת, והציבור עומד דום. זהו רגע השיא של היום, ואין כמותו במדינות אחרות. The siren — at ten in the morning a two-minute siren sounds across the country. Traffic halts, and the public stands at attention. It is the day's peak moment, and there is nothing like it in other countries.
• הטקס המרכזי ביד ושם — בערב פותחים את היום בטקס הדלקת שש לפידים — כנגד שישה מיליון — בידי ניצולי שואה, ברחבת יד ושם בירושלים. הטקס משודר בשידור חי לכל המדינה. The central ceremony at Yad Vashem — in the evening the day opens with the lighting of six torches — for the six million — by Holocaust survivors, at the Yad Vashem plaza in Jerusalem. The ceremony is broadcast live to the whole country.
• סגירת מקומות הבידור — לפי חוק, בתי הקפה, המסעדות ומקומות הבידור סגורים בערב היום, ושידורי הרדיו והטלוויזיה מוקדשים כולם לזכר השואה. Closure of places of entertainment — by law, cafés, restaurants, and places of entertainment are closed on the eve of the day, and radio and television broadcasts are devoted entirely to the memory of the Shoah.
• קריאת שמות ודגלים בחצי התורן — דגלי המדינה מורדים לחצי התורן. במקומות רבים מתקיים טקס ״לכל איש יש שם״ — קריאה רצופה של שמות הנספים, אחד אחד, כדי להשיב ולו במעט מן הפרטיות שנמחקה במספרים. Reading of names and flags at half-mast — the national flags are lowered to half-mast. In many places the ceremony "Every Person Has a Name" is held — a continuous reading of the names of the victims, one by one, to restore at least a little of the individuality erased by numbers.

מקומו בלוח Its Place in the Calendar

כ״ז בניסן נופל בתוך ימי ספירת העומר, בשבוע שאחרי פסח. מיקום זה יצר רצף מובחק בלוח הישראלי: פסח — חג החירות והיציאה מעבדות; כעבור שבועיים יום השואה; כעבור שבוע נוסף יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל; ומיד אחריו יום העצמאות. ארבע תחנות, בזו אחר זו, שמספרות יחד סיפור אחד — מן השעבוד, דרך החורבן והאובדן, אל הריבונות.

The 27th of Nisan falls within the days of the Omer count, in the week after Passover. This placement created a distinct sequence in the Israeli calendar: Passover — the festival of freedom and the going-out from slavery; two weeks later, Yom HaShoah; a further week on, the Memorial Day for Israel's fallen soldiers; and immediately after it, Independence Day. Four stations, one after another, that together tell a single story — from bondage, through destruction and loss, to sovereignty.

אין זה רצף מתוכנן מראש, אלא תוצאה של הצטברות: כל יום נקבע בנפרד, מטעמיו שלו. ובכל זאת, ההצמדה הזאת הפכה לאחת התבניות העמוקות של הלוח המודרני — מעבר הדרגתי, בתוך פחות מחודש, מאבל כבד אל שמחה גדולה. יום השואה הוא התחנה הכבדה ביותר בתוך הרצף הזה.

This is not a sequence planned in advance, but the result of accumulation: each day was fixed separately, for its own reasons. And yet this adjacency has become one of the deep patterns of the modern calendar — a gradual passage, within less than a month, from heavy mourning to great joy. Yom HaShoah is the heaviest station within that sequence.

זיכרון בלי קבר Memory Without a Grave

היהדות יודעת לזכור את מתיה. יש יום פטירה, יש קדיש, יש מצבה, יש מקום להניח עליו אבן. אך לשישה מיליון אין כל אלה. רובם המכריע אין יודעים את יום מותם, אין להם קבר, ואין מי שיאמר עליהם קדיש — שכן משפחות שלמות נמחו עד האחרון. זה הקושי שאליו בא יום השואה: כיצד מתאבלים על מי שגם דרך האבל הרגילה נשללה ממנו.

Judaism knows how to remember its dead. There is a day of passing, there is Kaddish, there is a headstone, there is a place on which to lay a stone. But for the six million there is none of this. The overwhelming majority have no known date of death, no grave, and no one to say Kaddish for them — for whole families were wiped out to the last. This is the difficulty that Yom HaShoah comes to meet: how does one mourn those from whom even the ordinary path of mourning was taken.

התשובה שמצאה מדינת ישראל אינה הלכתית אלא ציבורית: צופר שעוצר עם שלם, טקס שמדליק שישה לפידים, קריאה רצופה של שמות. אם אין קבר פרטי, יש זיכרון משותף; אם אין יום מוות ידוע, יש יום אחד שכולם נזכרים בו יחד. שתי דקות הדממה הן, במובן עמוק, קדיש קולקטיבי — שאומר עם שלם, בבת אחת, על אלה שאיש לא נותר לאומרו עליהם.

The answer the State of Israel found is not halakhic but public: a siren that halts an entire people, a ceremony that kindles six torches, a continuous reading of names. If there is no private grave, there is a shared memory; if there is no known day of death, there is one day on which all are remembered together. The two minutes of silence are, in a deep sense, a collective Kaddish — said by a whole people, all at once, for those for whom no one was left to say it.