ט״ו באב Tu B'Av

שישה ימים לאחר החורבן Six Days After the Destruction

בלוח השנה היהודי מתרחש מעבר חד יוצא דופן: רק שישה ימים לאחר תשעה באב — היום החמור ביותר של אבל — מגיע ט״ו באב, אחד מימי השמחה הגדולים ביותר. הקרקע אינה צריכה זמן רב לעבור משחור ללבן. אבל ושמחה אינם רחוקים זה מזה; הם חולקים את אותו החודש.

A startling shift occurs in the Jewish calendar: just six days after Tisha B'Av — the gravest day of mourning — comes Tu B'Av, one of the year's greatest days of joy. The ground need not take long to turn from black to white. Sorrow and joy are not far apart; they share the same month.

המשנה (תענית ד׳, ח׳) פותחת בשורה אחת מפתיעה ובלתי נשכחת: ״לא היו ימים טובים לישראל כחמשה־עשר באב וכיום הכפורים״. מתוך כל ימי השנה — בהם פסח, שבועות וסוכות — נבחרו דווקא שני אלה כראשונים בשמחה: ט״ו באב ויום הכיפורים, יום של ביטול הצום ויום של צום. שניהם, מסבירים חז״ל, ימים של סליחה ושל חזרה לחיים.

The Mishnah (Ta'anit 4:8) opens with a single arresting line: "There were no greater days of joy for Israel than the fifteenth of Av and the Day of Atonement." Of all the days of the year — including Passover, Shavuot, and Sukkot — only these two are named first in joy: Tu B'Av and Yom Kippur, a day of broken fasts and a day of fasting. Both, the rabbis explain, are days of forgiveness and of return to life.

שישה סיבות לשמחה Six Reasons for Joy

המשנה אינה אומרת מדוע ט״ו באב הוא ״יום טוב״. הגמרא (תענית ל ע״ב – ל״א ע״א) ממלאת את החסר ומונה שישה אירועים — מקצתם מקראיים, מקצתם מאוחרים יותר — שכולם אירעו ביום הזה.

The Mishnah does not say why the fifteenth of Av is a "day of joy." The Gemara (Ta'anit 30b–31a) fills in the gap and enumerates six events — some biblical, some later — that all occurred on this day.

הראשון: בו ביום הותרו השבטים להינשא זה לזה. בספר במדבר (ל״ו) הוטל איסור על בנות שירשו נחלה, כדי שלא תעבור הנחלה משבט לשבט; הצעירים והצעירות של ישראל לא יכלו להתחתן מחוץ לשבט של המשפחה. דור אחד לאחר מכן, ביום ט״ו באב, הוסר האיסור. המחיצות הפנימיות בעם נפלו.

The first: on this day the tribes were permitted to intermarry. In the Book of Numbers (chapter 36), a restriction was placed on women who inherited land, so that the inheritance would not pass between tribes; the young men and women of Israel could not marry outside their family's tribe. A generation later, on the fifteenth of Av, the restriction was lifted. The internal walls of the people fell.

השני: בו ביום הותר שבט בנימין לחזור ולהינשא לעם. במאורע קשה בספר שופטים (י״ט–כ״א) נחתך שבט בנימין מעם ישראל, ובכלל זה הוטל איסור על שאר השבטים לתת לו את בנותיהם. ביום ט״ו באב, החליטו לאפשר לבנימינים להתחתן שוב — והפצע הלאומי החל להירפא.

The second: on this day the tribe of Benjamin was permitted to rejoin the people. After a grave episode in the Book of Judges (chapters 19–21), the tribe of Benjamin was severed from Israel, and the other tribes were forbidden to give their daughters to it. On the fifteenth of Av, it was resolved to allow the Benjaminites to marry once more — and a national wound began to heal.

השלישי: בו ביום נסתיים בכי דור המדבר. לפי המסורת, בכל תשעה באב במשך ארבעים שנות נדודים, מת חלק מן הדור שיצא ממצרים — בעקבות גזרת המרגלים. ביום ט״ו באב של השנה הארבעים הבינו ששוב אין מתים. הדור החדש הבין שהגזרה תמה.

The third: on this day the weeping of the wilderness generation came to an end. According to tradition, every Tisha B'Av during the forty years of wandering, a portion of the generation that left Egypt died — the decree following the report of the spies. On the fifteenth of Av of the fortieth year, they realized none had died. The new generation understood: the decree was over.

הרביעי: בו ביום ביטל הושע בן אלה — מלך ישראל בימי הבית הראשון — את המחסומים שהציב מלך אחר, ירבעם, נגד עליית אנשים מן הצפון לחגוג ברגלים בירושלים. דרכי העלייה לבית המקדש נפתחו מחדש.

The fourth: on this day Hoshea ben Elah — a king of the northern kingdom of Israel — removed the barriers that an earlier king, Jeroboam, had set against pilgrims traveling south to Jerusalem for the festivals. The roads to the Temple were opened again.

החמישי: בו ביום ניתנו לקבורה הרוגי ביתר. לאחר נפילתה של ביתר בתשעה באב 135 לספירה, נותרו גופות ההרוגים בשדה במשך שנים. בנס, אומר התלמוד, לא נרקבו. וב־ט״ו באב הותרו לקבורה — ועל הצלת כבודם נקבעה ברכת ״הטוב והמטיב״ בברכת המזון.

The fifth: on this day the slain of Beitar were given burial. After the fall of Beitar on Tisha B'Av in 135 CE, the bodies of the slain lay in the field for years. By a miracle, the Talmud says, they did not decay. On the fifteenth of Av they were finally permitted burial — and to mark the rescue of their dignity, the blessing HaTov v'HaMeitiv was added to the grace after meals.

והשישי: בו ביום הפסיקו לכרות עצים למזבח בית המקדש. עם תחילת הקיץ נכרתו עצים יבשים כדי להכשירם לבעירה במזבח; ב־ט״ו באב הסתיים הכריתה, שכן השמש כבר לא הייתה חזקה מספיק לייבש את העצים. בעצי המזבח לא יוכלו להידלק עוד עצים כרותים באותה שנה. היום הזה נקרא לכן ״יום תבר מגל״ — היום בו נשבר הגרזן.

The sixth: on this day the cutting of wood for the Temple altar came to an end. With the onset of summer, dry wood was cut and stored for the altar fires; by the fifteenth of Av the work ended, since the sun was no longer strong enough to dry freshly cut wood. The day was therefore called Yom Tever HaMagal — "the day the axe was broken."

בנות ירושלים בכרמים The Daughters of Jerusalem in the Vineyards

אותה משנה ממשיכה ומתארת תמונה נפלאה. ביום ט״ו באב וביום הכיפורים, ״בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, וכל אחת מהן לבושה בבגדי לבן שאולים״. שאולים — כדי שלא ביישו את מי שאין לה. בנות עניים, בנות עשירים — כולן באותו לבן, בכרם אחד, בריקוד אחד.

The Mishnah continues with a remarkable scene. On Tu B'Av and on Yom Kippur, "the daughters of Jerusalem would go out and dance in the vineyards, each one dressed in borrowed white garments." Borrowed — so as not to shame those who did not own such clothes. Daughters of the poor, daughters of the rich — all in the same white, in a single vineyard, in a single dance.

מה היו אומרות? המשנה ממשיכה: ״ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה — מה אתה בורר לך? אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה׳ היא תתהלל״. הן מצטטות את פסוק הסיום של פרק ל״א במשלי — שיר אשת חיל.

And what would they say? The Mishnah continues: "Young man, lift up your eyes and see — what shall you choose? Set not your eyes on beauty; set your eyes on family. Grace is deceitful, and beauty is vain; a woman who fears the Lord shall be praised." They quote the closing verses of Proverbs 31 — the song of the woman of valor.

התמונה הזו — של בנות לבושות לבן, רוקדות בכרמים על קרקע ארץ ישראל — היא אחת התמונות היפות ביותר במשנה. היא חוזרת לעולם של תום ושל קהילה, של תקווה מאוחדת ושל אופק לאומי. שבועיים בלבד לאחר חורבן ירושלים, מציעה המסורת לזכור גם תמונה כזו.

This image — of young women dressed in white, dancing in the vineyards on the soil of the Land of Israel — is among the most beautiful in the Mishnah. It returns to a world of innocence and of community, of shared hope and national horizon. Just two weeks after the ruin of Jerusalem, the tradition asks us also to remember a scene like this.

החג היום The Day Now

ט״ו באב לא נשאר בעבר. בישראל של היום, הוא נהוג בשלושה רבדים:

Tu B'Av has not stayed in the past. In present-day Israel, it is observed on three levels:

• בליטורגיה — אין אומרים תחנון, ואין צום תאמרים אבלים. השמחה מסומנת בפשטות: בהיעדר האבל. In the liturgy — Tachanun (the penitential prayer) is omitted, and no mourning is observed. The joy is marked simply by the absence of grief.
• בחתונות — בעקבות תקופת בין המצרים שבה אסור להתחתן, ט״ו באב הוא היום הראשון שבו ניתן לערוך חתונות בשמחה מלאה. הוא הפך לאחד התאריכים המבוקשים ביותר בלוח הנישואים בישראל. In weddings — following the Three Weeks, during which weddings are forbidden, Tu B'Av is the first day on which celebrations can resume in full. It has become one of the most sought-after wedding dates in the Israeli calendar.
• ״חג האהבה הישראלי״ — מאז שנות ה־70 וה־80, אומץ ט״ו באב בתרבות הפופולרית הישראלית כיום של אהבה. שולחים פרחים, מתחתנים, יוצאים לדייטים — שילוב של מסורת קדומה ומודרניות. בעיני חלק זוהי מסחור של יום קדוש; בעיני אחרים, זוהי הכרה אינסטינקטיבית בכך שביום הזה, מאז המשנה ועד היום, יש משהו של אהבה. As an "Israeli Day of Love" — since the 1970s and 1980s, Tu B'Av has been adopted in Israeli popular culture as a day of love. Flowers are sent, weddings are scheduled, dates are arranged — a meeting of ancient tradition and modern romance. Some see this as the commercialization of a sacred day; others see it as an instinctive recognition that, since the Mishnah, there has always been something of love in this day.

קצב חודש אב The Rhythm of Av

חודש אב הוא מקרה חריג בלוח השנה. בתשעה בו, החודש נמצא בתחתית — היום החמור ביותר של כל השנה. בששה ימים בלבד לאחר מכן, ב־ט״ו בו, הוא מגיע לאחד מן השיאים — היום השמח ביותר של כל השנה. שום חודש אחר לא עושה את התנועה הזו במהירות כזו.

The month of Av is unusual in the calendar. On its ninth day, it sits at the bottom — the gravest day of the entire year. Just six days later, on its fifteenth, it reaches one of the peaks — among the most joyful days of the year. No other month makes this movement so quickly.

חז״ל ראו במבנה הזה משהו תורני. החודש שבו נחרב הבית הוא גם החודש שבו, אומרים, יבנה. החודש שבו דור המדבר בכה — הוא החודש שבו שמע הדור החדש שהבכי תם. לפי המסורת, ט״ו באב הוא הסוף האמיתי של הקיץ הקשה, וההתחלה של הסתיו — של ראש השנה, של יום הכיפורים, של סוכות. ימי האהבה, ימי הסליחה, ימי השמחה.

The rabbis saw something instructive in this structure. The month in which the Temple was destroyed is also the month in which, they say, it will be rebuilt. The month in which the wilderness generation wept is the month in which the new generation heard the weeping cease. By tradition, Tu B'Av is the true end of the hard summer, and the beginning of autumn — of Rosh Hashanah, Yom Kippur, Sukkot. The days of love, the days of forgiveness, the days of joy.

לכן ט״ו באב הוא לא רק חג בפני עצמו. הוא ציר. הוא הנקודה שבה הלוח מסתובב מן ההתבוננות בעבר אל הציפייה לעתיד. בלילו, מתחילים — ביישוב הדעת ובשמחה — לבנות מה שעתיד לבוא.

Tu B'Av is therefore not only a day in itself. It is a hinge. It is the point at which the calendar turns from looking back to looking forward. On its night, one begins — quietly and gladly — to build what is yet to come.

בגדים שאולים The Borrowed Garments

הפרט הקטן ביותר במשנה — אולי הוא הגדול ביותר. ״כל אחת מהן לבושה בבגדי לבן שאולים״. הבת העשירה משאילה את בגדיה. הבת העניה משאילה לבת אחרת. אף אחת אינה לבושה בגד משלה.

The smallest detail in the Mishnah may be its largest. "Each one of them dressed in borrowed white garments." The rich daughter lends her clothes. The poor daughter lends to another. No one wears her own garment.

מדוע? המשנה עצמה מסבירה: ״שלא לבייש את מי שאין לה״. לא רק שאף אחת לא תיראה ענייה — אף אחת לא תיראה עשירה. בריקוד הכרמים, כולן שוות. כולן שאולות, וכולן יפות.

Why? The Mishnah itself explains: "So as not to shame those who had none." Not only would none appear poor — none would appear rich. In the dance of the vineyards, all are equal. All are borrowed, and all are beautiful.

זוהי תורתו של ט״ו באב, בקיצור נמרץ. שמחה ציבורית באמת אינה תחרות. היא הפסקה זמנית מן ההבחנות שמפרידות בינינו. לבן הוא צבע של נישואים — ובאותו בגד לבן רוקדות בנות שאינן אמורות לדעת זו של מי הבגד.

This is the teaching of Tu B'Av, in brief. True public joy is not competition. It is a temporary halt to the distinctions that divide us. White is the color of weddings — and in those white garments, daughters dance who are not meant to know whose dress is whose.

״לא היו ימים טובים לישראל כחמשה־עשר באב וכיום הכפורים״. ביום הכיפורים, יום של סליחה, כולנו עוטים את אותו לבן. בט״ו באב, יום של אהבה, כולנו רוקדים באותו לבן. שני הימים האלה הם, אולי, הימים שבהם ישראל היא באמת אחת.

"There were no greater days of joy for Israel than the fifteenth of Av and the Day of Atonement." On Yom Kippur, a day of forgiveness, we all wear the same white. On Tu B'Av, a day of love, we all dance in the same white. These two days are, perhaps, the days on which Israel is truly one.