בין המצרים The Three Weeks

הפרצה בחומה The Breach in the Wall

בשבעה־עשר בתמוז, בשנת 70 לספירה, נפרצו חומות ירושלים בידי הצבא הרומאי שצר על העיר כחמישה חודשים. שלושה שבועות לאחר מכן, בתשעה באב, הועלה בית המקדש השני באש. המסע מן הפרצה אל החורבן השלם נחקק בלוח השנה היהודי כתקופה של אבל לאומי — בין המצרים, שלושת השבועות שבין שני התאריכים.

On the seventeenth day of Tammuz in the year 70 CE, the walls of Jerusalem were breached by the Roman army, which had besieged the city for some five months. Three weeks later, on the ninth of Av, the Second Temple was set ablaze. The passage from that breach to the full destruction was inscribed into the Jewish calendar as a period of national mourning — Bein HaMetzarim, the three weeks between the two dates.

במשנה (מסכת תענית, ד׳, ו׳) נאמר כי בשני התאריכים הללו — י״ז בתמוז וט׳ באב — אירעו לעם ישראל חמשה דברים בכל אחד מהם. בעיני חז״ל אין זה צירוף מקרים. אלה תאריכים שבהם הזמן עצמו פגיע: כאשר עם ישראל חוטא, צרה מוצאת אותו בימים אלה דווקא.

The Mishnah, in Tractate Ta'anit (4:6), records that on each of these dates — 17 Tammuz and 9 Av — five separate tragedies befell the people of Israel. For the rabbis, this is no coincidence. These are dates on which time itself is vulnerable: when Israel sins, calamity finds her on these days in particular.

עשרה אסונות בשני ימים Ten Calamities on Two Days

לפי המשנה, אירעו על שני התאריכים הללו עשרה אסונות לאומיים — חמשה בכל יום.

According to the Mishnah, ten national calamities fell upon these two dates — five on each.

ביום י״ז בתמוז: נשתברו הלוחות הראשונים שהוריד משה מן ההר; בטל קרבן התמיד היומי בבית המקדש הראשון; הובקעה העיר ירושלים בידי הרומאים; שרף אפוסטמוס את התורה; והועמד צלם בהיכל המקדש.

On 17 Tammuz: the first Tablets, which Moses had brought down from Sinai, were broken; the daily Tamid offering ceased in the First Temple; the walls of Jerusalem were breached by the Romans; Apostomus burned a Torah scroll; and an idol was placed in the Sanctuary.

ביום ט׳ באב: נגזר על דור המדבר שלא ייכנס לארץ; חרב בית המקדש הראשון בידי נבוכדנצר; חרב בית המקדש השני בידי טיטוס; נפלה ביתר עם תלמידי רבי עקיבא במרד בר־כוכבא; וטורנוס רופוס הרומאי חרש את עיר ירושלים.

On 9 Av: it was decreed that the generation of the Exodus would not enter the Land of Israel; the First Temple was destroyed by Nebuchadnezzar; the Second Temple was destroyed by Titus; the fortress of Beitar fell with the disciples of Rabbi Akiva in the Bar Kokhba revolt; and the Roman Turnus Rufus ploughed the city of Jerusalem.

בעיני חז״ל, אין אלה אסונות מקריים. כל אחד מהם מבטא כשל אחר: שבירת המצווה (הלוחות), הפסקת עבודת ה׳ (התמיד), חילול הקודש (צלם בהיכל), פיזור פיזי של העם (החורבן והגלות). השתלשלות האסונות בשני התאריכים הללו אינה רצף מקרי — היא דפוס שחוזר.

For the rabbis, these are not arbitrary catastrophes. Each expresses a different kind of failure: the breaking of the commandment (the Tablets), the cessation of divine service (the Tamid), the desecration of the holy (an idol in the Sanctuary), the physical scattering of the people (the destruction and exile). The recurrence of disaster on these two dates is no chance succession — it is a pattern that returns.

בין המצרים Between the Straits

התקופה שבין י״ז בתמוז לט׳ באב נושאת שם ייחודי: בין המצרים, ביטוי הלקוח ממגילת איכה (א, ג): ״כל רֹדפיה השיגוה בין המצרים״. עשרים ואחד יום, שלושה שבועות תמימים — של מצור היסטורי ושל אבל מתחדש.

The period between 17 Tammuz and 9 Av carries a name of its own: Bein HaMetzarim, "Between the Straits," a phrase drawn from the Book of Lamentations (1:3): "All her pursuers overtook her between the straits." Twenty-one days, three complete weeks — of historical siege, and of mourning renewed each year.

המסגרת הזמנית בנויה במעגלים מתרחבים של אבל:

The framework is built in widening circles of mourning:

• שלושת השבועות (י״ז בתמוז – ט׳ באב) — תקופת אבל קל. The Three Weeks (17 Tammuz – 9 Av) — a period of light mourning.
• תשעת הימים (א׳ באב – ט׳ באב) — אבל מוגבר. The Nine Days (1 Av – 9 Av) — intensified mourning.
• שבת חזון — השבת שלפני תשעה באב, על שם חזון הפורענות של ישעיהו הנקרא בה בהפטרה. Shabbat Chazon — the Sabbath before Tisha B'Av, named for the prophetic reading: Isaiah's vision of impending destruction.
• תשעה באב — היום החמור ביותר בלוח השנה. צום של עשרים וחמש שעות, קריאת מגילת איכה, וקינות. Tisha B'Av itself — the gravest day in the Jewish calendar: a twenty-five-hour fast, the reading of Megillat Eicha, and the recitation of kinot (elegies).

מנהגי האבל The Customs of Mourning

מנהגי האבל של בין המצרים בנויים בעוצמה מתגברת — קלים בשבועיים הראשונים, מחמירים בתשעת הימים, חמורים ביותר בתשעה באב עצמו:

The mourning customs of Bein HaMetzarim are structured in escalating intensity — light in the first two weeks, intensified in the Nine Days, gravest on Tisha B'Av itself:

• שלושת השבועות — אבל קל. נמנעים מחתונות, מתספורת, ממוזיקה לשמיעה, ומברכת ״שהחיינו״ על דברים חדשים (כפרי חדש או בגד חדש). The Three Weeks — light mourning. No weddings, haircuts, joyful music, or the Shehecheyanu blessing on new things (a new fruit, a new garment).
• תשעת הימים — אבל מוגבר. אין אוכלים בשר ולא שותים יין (חוץ משבת); אין מכבסים בגדים או קונים בגדים חדשים; אין בונים בנייה של ששון או נוטעים נטיעה של עונג. The Nine Days — intensified mourning. No meat or wine (except on Shabbat); no laundering or buying new clothes; no building or planting for joy.
• שבת חזון — קוראים את הפטרת ״חזון ישעיהו״ במנגינת איכה; אף הפסוקים האחרונים של התורה באותה שבת נקראים בנגינה הקרובה לקריאת מגילת איכה. Shabbat Chazon — the Haftarah reading is Isaiah's vision of doom, chanted in the cantillation of Eicha; the final verses of the weekly Torah portion are sung in the same elegiac trope.
• סעודה מפסקת — בערב תשעה באב, סעודה אחרונה לפני הצום: ביצה קשה טבולה באפר, נאכלת ביחיד, ישוב על הקרקע. The Seudah Mafseket — on the eve of Tisha B'Av, a final meal before the fast: a hard-boiled egg dipped in ashes, eaten alone, while seated on the floor.
• תשעה באב — צום של עשרים וחמש שעות. בליל הצום קוראים את מגילת איכה בבית הכנסת, יושבים על הקרקע, לאור נר. ביום קוראים קינות, נמנעים מנעילת נעלי עור, ואין לומדים תורה — מלבד קטעים מצערים. Tisha B'Av itself — a twenty-five-hour fast. On the night, Megillat Eicha is read in the synagogue, the congregation seated on the floor by candlelight. By day, kinot are recited, leather shoes are not worn, and no Torah is studied — except for sorrowful passages.

מדוע מתאבלים על חורבן ישן כל־כך? Why Mourn So Old a Destruction?

השאלה מלווה כל יהודי מתבונן — מדוע אנו עדיין מתאבלים על חורבן שאירע לפני קרוב לאלפיים שנה? התשובה הרבנית נשענת על שלוש הנחות.

The question accompanies every reflective Jew — why do we still mourn a destruction that took place nearly two thousand years ago? The rabbinic answer rests on three premises.

ראשית, החורבן אינו רק היסטורי, הוא רוחני. בית המקדש לא היה רק בניין; הוא היה ביטוי מוחשי של ברית בין עם לבין מקור החיים. חורבנו פתח קרע שלא נסגר.

First, the destruction is not only historical, it is spiritual. The Temple was not merely a building; it was a tangible expression of a covenant between a people and the source of life. Its destruction opened a rift that has never closed.

שנית, מי שאינו זוכר את העבר מאבד את העתיד. הזיכרון היהודי אינו רומנטיקה; הוא ההמשך עצמו. ילד שגדל ללא מודעות לחורבן יתבגר ללא הבנה של מה שאבד — ושל מה שטרם נבנה.

Second, those who do not remember the past lose the future. Jewish memory is not nostalgia; it is continuity itself. A child raised without awareness of the destruction grows up without understanding what was lost — or what has yet to be built.

ושלישית — וזו הנקודה החדה ביותר — האבל אינו רק על העבר. הוא על ההווה. כל יום שבו אין שלום בעולם, שבו עומדים אנשים זה מול זה בשנאה, שבו הצדק נדחה — הוא יום של חורבן מתמשך. ככל שמכירים בכך, כך נעשה התשעה באב חי יותר, פחות טקס של זיכרון ויותר מצב של מודעות.

And third — the sharpest point — the mourning is not only for the past. It is for the present. Every day in which there is no peace, in which people stand against one another in hatred, in which justice is deferred — is a day of continuing ruin. The more this is recognized, the more Tisha B'Av becomes living rather than ceremonial: less a rite of memory and more a state of awareness.

האבל כעבודה Mourning as Work

בתלמוד הבבלי קבעו חז״ל אמירה שנשמעת כפרדוקס, אך היא לב הימים האלה: ״כל המתאבל על ירושלים — זוכה ורואה בשמחתה״ (תענית ל ע״ב; בבא בתרא ס ע״ב). האבל אינו פעולה פסיבית; הוא תנאי מוקדם לגאולה.

In the Babylonian Talmud, the sages set down a statement that sounds like a paradox but is the heart of the period: "Whoever mourns for Jerusalem merits to see her in her joy" (Ta'anit 30b; Bava Batra 60b). Mourning is not a passive act; it is the precondition for redemption.

מי שמסרב להתאבל, מסרב גם לתקווה. שכן רק אדם המודע למה שחסר יכול לכמוה לו ולפעול למילויו. בין המצרים אינם רק שלושה שבועות של זיכרון, אלא הזמנה — אישית ולאומית — לעשות את עבודת התיקון: לתקן יחסים שנפגעו, לבנות את המקדש הפנימי שעדיין לא קם, ולסרב להרגיל את העין לחורבן.

Whoever refuses to mourn refuses also to hope. For only one who is aware of what is missing can long for it and labor to fill it. Bein HaMetzarim is not only three weeks of memory, but an invitation — personal and national — to do the work of repair: to mend broken relationships, to build the inner Temple that has yet to stand, and to refuse to let the eye grow accustomed to ruin.

בסיומה של מגילת איכה, הנקראת בליל תשעה באב, חוזרים הקהל וקוראים פעמיים את הפסוק:

At the close of Megillat Eicha, read on the night of Tisha B'Av, the congregation recites a single verse twice:

״הֲשִׁיבֵנוּ ה׳ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה — חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם״ (איכה ה, כ״א).

"Restore us to You, O Lord, and we shall return — renew our days as of old" (Lamentations 5:21).

תיקון. חידוש. שיבה — לא אל העבר, אלא אל המקור.

Repair. Renewal. A return — not to the past, but to the source.