תענית אסתר Ta'anit Esther

צום שונה מכולם A Fast Unlike the Rest

ביום שלפני פורים, בי״ג באדר, צמים. אך תענית אסתר אינה דומה לשאר צומות השנה. עשרה בטבת, י״ז בתמוז, תשעה באב וצום גדליה — כולם זוכרים חורבן, אבל, אובדן. תענית אסתר זוכרת דבר אחר לגמרי: לא אסון שקרה, אלא תפילה שהעלתה ישועה. היא הצום היחיד שכולו פנים אל קדימה — אל היום הטוב שעוד יבוא.

On the day before Purim, the 13th of Adar, one fasts. But Ta'anit Esther is not like the other fasts of the year. Asarah B'Tevet, 17 Tammuz, Tisha B'Av, and the Fast of Gedaliah all remember destruction, mourning, loss. Ta'anit Esther remembers something else entirely: not a disaster that befell, but a prayer that drew down a deliverance. It is the one fast whose whole face is turned forward — toward the good day still to come.

לצום שני עוגנים בתוך מגילת אסתר. האחד הוא הצום שגזרה אסתר על עצמה ועל יהודי שושן בשלושת הימים לפני שניגשה אל המלך אחשוורוש — צעד שעלול היה לעלות לה בחייה. השני הוא הצום שצמו היהודים בי״ג באדר עצמו, ביום שבו נקהלו להגן על נפשם מפני אויביהם, ובו ביקשו רחמים לפני הקרב. בערב, באו הניצחון והשמחה.

The fast has two anchors within the Scroll of Esther. One is the fast Esther decreed upon herself and the Jews of Shushan in the three days before she approached King Achashverosh — a step that might have cost her life. The other is the fast the Jews kept on the 13th of Adar itself, the day they gathered to defend their lives against their enemies, seeking mercy before the battle. By evening, victory and joy had come.

לא מארבעת הצומות Not Among the Four

בניגוד לעשרה בטבת או לתשעה באב, תענית אסתר אינה נמנית עם ארבעת הצומות שמנה הנביא זכריה. היא צעירה מהם בהרבה. אזכורה ההלכתי הראשון מופיע רק בתקופת הגאונים, בערך במאה השמינית, ב״שאילתות״ של רב אחאי. יתרה מזו: ״מגילת תענית״ הקדומה דווקא אסרה להתענות בי״ג באדר, משום שהיה זה ״יום ניקנור״ — יום שמחה לזכר ניצחון החשמונאים על הצורר ניקנור.

Unlike Asarah B'Tevet or Tisha B'Av, Ta'anit Esther is not counted among the four fasts named by the prophet Zechariah. It is far younger than they are. Its first halakhic mention appears only in the Geonic period, around the eighth century, in the She'iltot of Rav Achai. More than that: the ancient Megillat Ta'anit actually forbade fasting on the 13th of Adar, because it was "Yom Nikanor" — a day of joy commemorating the Hasmonean victory over the persecutor Nicanor.

משום שאינו מארבעת הצומות הכתובים בנביא, נוהגים בו ביתר קולא. הפטור לנשים מעוברות, מיניקות, ולכל מי שחלש או חולה — רחב יותר מאשר בצומות החמורים. הרמב״ם (הלכות תעניות ה׳, ה׳) מכנה אותו ״מנהג״, ולא חובה מן הנביאים. ובכל זאת, התקבל בכל ישראל לדורות, וקריאת התורה והסליחות שבו כשל שאר הצומות.

Because it is not one of the four fasts written in the Prophets, it is treated more leniently. The exemption for pregnant and nursing women, and for anyone weak or ill, is broader than on the graver fasts. Rambam (Hilchot Ta'aniyot 5:5) calls it a "custom," not an obligation from the Prophets. And yet it was accepted by all of Israel through the generations, with the same Torah reading and selichot as the other fasts.

איזה צום אנחנו זוכרים? Which Fast Are We Remembering?

כאן עולה שאלה עדינה. הצום של אסתר עצמה, שלושת הימים שלפני בואה אל המלך, נערך — לפי המסורת — בחודש ניסן, ולא באדר. כיצד, אם כן, צמים זכר לו דווקא בי״ג באדר? משום כך הסבירו רבים מן הראשונים שהתענית אינה זכר לצומה של אסתר, אלא לצום שצמו היהודים בי״ג באדר עצמו — היום שבו ״נקהלו... לעמוד על נפשם״ מול אויביהם, ובו, כדרכם של ישראל בעת מלחמה, צמו והתפללו לרחמי שמים בטרם הקרב.

Here a subtle question arises. Esther's own fast, the three days before she came to the king, took place — by tradition — in the month of Nisan, not Adar. How, then, do we fast in its memory specifically on the 13th of Adar? For this reason, many of the early authorities explained that the fast is not a memory of Esther's own fast, but of the fast the Jews kept on the 13th of Adar itself — the day they "gathered… to stand for their lives" against their enemies, and on which, as Israel's way in time of war, they fasted and prayed for heavenly mercy before the battle.

שתי המסורות אינן סותרות; הן שתי שכבות של אותו יום. אסתר לימדה שהישועה אינה באה רק מן האומץ, אלא מן התפילה והאחדות שלפניו: ״לך כנוס את כל היהודים״. והעם, בי״ג באדר, יישם את הלקח — צם, התפלל, ואחר כך ניצח. הצום הוא חלקם של המתפללים בנס.

The two traditions do not contradict; they are two layers of the same day. Esther taught that deliverance comes not from courage alone, but from the prayer and unity that precede it: "Go, gather all the Jews." And the people, on the 13th of Adar, applied the lesson — they fasted, they prayed, and then they prevailed. The fast is the share that the praying have in the miracle.

מעשה היום The Practice of the Day

תענית אסתר היא יום עבודה רגיל, וצום קצר. מה שמייחד אותו הוא שהוא נמתח אל תוך ערב של שמחה:

Ta'anit Esther is an ordinary working day and a short fast. What sets it apart is that it stretches into an evening of joy:

• הצום — מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, אסור באכילה ובשתייה. מאחר שאינו מארבעת הצומות, מקילים בו יותר; מעוברות, מיניקות, חולים וחלשים פטורים. The fast — from dawn until nightfall, eating and drinking forbidden. Since it is not one of the four fasts, it is treated more leniently; pregnant and nursing women, the ill, and the weak are exempt.
• סליחות, עננו וקריאת התורה — כשאר הצומות: מוסיפים סליחות בשחרית, קוראים ״ויחל משה״, והחזן אומר ״עננו״ במנחה. Selichot, Aneinu, and Torah reading — as on the other fasts: selichot are added at the morning service, the Vayechal portion is read, and the cantor recites Aneinu at the afternoon service.
• מחצית השקל — נהוג לתת לפני פורים ״זכר למחצית השקל״, ורבים נותנים אותו בתפילת מנחה של תענית אסתר. המנהג: שלוש מטבעות שיש בהן ״מחצית״ מן המטבע המקובל. The half-shekel — it is customary to give a "remembrance of the half-shekel" before Purim, and many give it at the afternoon service of Ta'anit Esther. The custom is three coins each bearing a "half" of the standard unit.
• המעבר לפורים — בצאת הכוכבים מסתיים הצום, ומיד נכנס פורים: קוראים את המגילה בערב, ולמחרת שוב. הצום, כמעט בלי הפסקה, נמסך אל תוך השמחה הגדולה ביותר של השנה. The turn into Purim — at nightfall the fast ends, and Purim begins at once: the Megillah is read in the evening, and again the next day. The fast, almost without a pause, pours into the greatest joy of the year.

צום ואז משתה A Fast, and Then a Feast

בכל ימות השנה, צום ומשתה הם הפכים גמורים, שעות רבות מפרידות ביניהם. בתענית אסתר הם נוגעים זה בזה. אותו לילה עצמו שמסיים את הצום פותח את פורים. זהו אחד המעברים החדים ביותר בלוח העברי: מן הרעב והשתיקה אל היין והקול, בתוך שעה אחת.

On every other day of the year, fast and feast are utter opposites, separated by many hours. On Ta'anit Esther they touch. The very night that ends the fast opens Purim. It is one of the sharpest transitions in the Hebrew calendar: from hunger and silence to wine and noise, within a single hour.

המבנה הזה אינו מקרי. הוא מגלם את לב המגילה — ״וְנַהֲפוֹךְ הוּא״, ההיפוך הגדול שבו התהפך הגורל מאבל לשמחה, מגזרת מוות להצלה. הצום הוא הצד האחד של ההיפוך; פורים הוא הצד השני. כדי לחוש את עומק השמחה, צריך לעבור תחילה דרך ערב קטן של פחד.

This structure is not accidental. It embodies the heart of the Megillah — "venahafoch hu," the great reversal in which fate turned from mourning to gladness, from a decree of death to rescue. The fast is the one side of the reversal; Purim is the other. To feel the depth of the joy, one must first pass through a small evening of fear.

חלקם של המתפללים The Share of the Praying

נס פורים נראה, על פניו, כמעשה של אנשים: אומץ של אסתר, חוכמה של מרדכי, מקריות של ארמון. שם ה׳ אינו מופיע במגילה אפילו פעם אחת. ודווקא משום כך, התענית חשובה. היא המקום שבו נכנסת התפילה אל הסיפור. לפני שאסתר הסתכנה, היא ביקשה שיצומו עליה. לפני שהעם נלחם, הוא צם והתפלל.

The miracle of Purim appears, on its face, to be a deed of human beings: Esther's courage, Mordechai's wisdom, the chance turns of a palace. The name of God does not appear in the Megillah even once. And precisely for that reason, the fast matters. It is the place where prayer enters the story. Before Esther risked herself, she asked that they fast for her. Before the people fought, they fasted and prayed.

תענית אסתר היא, אם כן, חלקם של המתפללים בנס. היא אומרת שגם בעולם שבו אלוקים נסתר ופועל מאחורי הקלעים, האדם אינו פטור מלבקש. הוא צם, הוא מתפלל, הוא מתאחד עם אחיו — ואז, כשבא הניצחון, הוא יודע שגם ידו הייתה בו. וכך, ביום השקט שלפני השמחה, אנחנו לוקחים את חלקנו בישועה שעוד תבוא.

Ta'anit Esther, then, is the share of the praying in the miracle. It says that even in a world where God is hidden and works from behind the scenes, a person is not exempt from asking. He fasts, he prays, he joins with his fellow — and then, when the victory comes, he knows that his hand was in it too. And so, on the quiet day before the joy, we take our part in the deliverance still to come.