עשרה בטבת Asarah B'Tevet

בעשירי לחודש On the Tenth of the Month

בעשירי לחודש טבת, בשנת 588 לפנה״ס, הגיע נבוכדנצר מלך בבל אל ירושלים. הוא לא תקף מיד. הוא חנה. הקיף את העיר במחנותיו, הציב מצורים מסביב לחומותיה, ניתק את דרכי האספקה. כך נפתח מצור שיימשך שנתיים וחצי, ויסתיים בפריצת החומה בי״ז בתמוז ובהעלאת בית המקדש באש בתשעה באב. אך הכל החל ביום אחד — בעשירי לחודש טבת.

On the tenth day of the month of Tevet, in 588 BCE, Nebuchadnezzar, king of Babylon, arrived at Jerusalem. He did not attack at once. He encamped. He surrounded the city with his armies, set siege-works around her walls, severed her supply routes. So began a siege that would last two and a half years, ending in the breach of the wall on 17 Tammuz and the burning of the Temple on 9 Av. But it all began on a single day — the tenth of Tevet.

חז״ל קבעו את היום הזה כצום ציבורי, אחד מארבעת הצומות שנקבעו לזכר חורבן בית המקדש הראשון. הצום קצר יחסית — מן הזריחה ועד צאת הכוכבים, כשמונה־עשרה שעות, פחות מצום של תשעה באב או יום הכיפורים שנמשכים עשרים וחמש שעות. אך ייחודו אינו במשך, אלא בעצם בחירת התאריך. הצום אינו זוכר את החורבן עצמו. הוא זוכר את היום שבו הכל נעשה אפשרי.

The sages established this day as a public fast, one of four fasts marking the destruction of the First Temple. The fast is relatively short — from sunrise to nightfall, some eighteen hours, less than the twenty-five-hour fasts of Tisha B'Av and Yom Kippur. But its distinctiveness lies not in its length, but in the choice of date itself. The fast does not mark the destruction. It marks the day on which everything became possible.

ארבעת הצומות The Four Fasts

המקור הרבני לארבעת הצומות הציבוריים נמצא בנביא זכריה (ח׳, י״ט): ״צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי״. ארבעה צומות נקראים כאן לפי שם החודש (החודש הראשון בלוח התורני, ניסן, הוא ״הראשון״ ולכן ניסן = 1, אייר = 2, תמוז = 4, אב = 5, תשרי = 7, וטבת = 10). הצום הרביעי — י״ז בתמוז, פריצת החומה. הצום החמישי — תשעה באב, חורבן הבית. הצום השביעי — צום גדליה, ג׳ בתשרי, רצח גדליה בן אחיקם. הצום העשירי — עשרה בטבת, תחילת המצור.

The rabbinic source for the four public fasts is found in the prophet Zechariah (8:19): "The fast of the fourth, the fast of the fifth, the fast of the seventh, and the fast of the tenth." The four fasts are named here by month number (in the Torah's calendar, Nisan is the first month, so Tammuz = 4, Av = 5, Tishrei = 7, Tevet = 10). The fast of the fourth — 17 Tammuz, the breach of the wall. The fast of the fifth — 9 Av, the destruction of the Temple. The fast of the seventh — 3 Tishrei, the murder of Gedaliah ben Achikam. The fast of the tenth — 10 Tevet, the beginning of the siege.

ארבעת הצומות מאזכרים אפוא שלבים שונים של אסון אחד — מתחילתו (עשרה בטבת) ועד שאריותיו (צום גדליה). זוהי גישה ייחודית של היהדות אל הזיכרון: לא לזכור רק את שיא הכאב, אלא את כל מסלולו. גם את היום שבו האסון התחיל להיראות אפשרי, וגם את הימים שבהם עוד היה מקום לעצור — אלא שלא נעצרו. הצומות הם תרגול בקריאת היסטוריה: לראות שאסונות אינם מאורעות יחידים, אלא דרכים שבהן מטיילים.

The four fasts thus mark different stages of a single catastrophe — from its beginning (10 Tevet) to its long aftermath (the fast of Gedaliah). This is a distinctive Jewish approach to memory: not to remember only the peak of pain, but the whole of its course. Also the day on which the disaster began to appear possible, and the days on which there was still room to stop — and we did not. The fasts are an exercise in reading history: in seeing that catastrophes are not isolated events, but paths along which we walk.

בהלכה, עשרה בטבת שונה מן הצומות האחרים בכך שאינו נדחה כאשר חל בשישי בשבת. שאר הצומות, אם חלים בשבת, נדחים ליום ראשון; אך עשרה בטבת, אם חל בערב שבת, נשאר במקומו, וצמים בו כרגיל. ההלכה משקפת את חומרת היום, אף שהוא קצר.

In halakhah, Asarah B'Tevet differs from the other fasts in one respect: when it falls on a Friday, it is not postponed. The other fasts, when they fall on Shabbat, are deferred to Sunday; but Asarah B'Tevet, if it falls on the eve of Shabbat, remains in place. The halakhah reflects the gravity of the day, despite its brevity.

יום הקדיש הכללי Yom HaKaddish HaKlali

בשנת תש״ט (1949), שנה אחרי הקמת מדינת ישראל, עמדה הרבנות הראשית מול שאלה קשה. מיליוני יהודים נספו בשואה ולא ידוע תאריך מותם. אין יום שבני המשפחות יוכלו לומר עליו קדיש. אין יארצייט. כיצד יזכרו את ההרוגים שאיש לא יודע מתי בדיוק נרצחו?

In 1949, a year after the founding of the State of Israel, the Chief Rabbinate of Israel faced a hard question. Millions of Jews had perished in the Shoah, and the date of their deaths was unknown. There was no day on which their families could say Kaddish. There was no yahrzeit. How would the dead be remembered when no one knew exactly when they had been murdered?

הרבנות בחרה ביום עשרה בטבת. מאז, היום משא שתי שכבות: התחלת המצור על ירושלים בידי נבוכדנצר, וזיכרון של ששה מיליון יהודים שאין יום אחר לאומרם. בבתי כנסת רבים בארץ ישראל ובעולם נאמר ביום הזה ״קדיש כללי״ — קדיש על כל היהודים שאיש לא יודע את תאריך מותם, ולכן נשארו ללא יום של קדיש משלהם.

The Rabbinate chose the tenth of Tevet. Since then, the day has carried two layers: the beginning of Nebuchadnezzar's siege of Jerusalem, and the remembrance of six million Jews for whom there is no other day on which to say Kaddish. In many synagogues in Israel and around the world, on this day the Kaddish HaKlali is recited — the "general Kaddish," said for all Jews whose date of death is unknown, and who therefore have no day of Kaddish of their own.

הבחירה אינה מקרית. עשרה בטבת הוא היום שבו אסון אחר התחיל — לפני אלפיים וחמש מאות שנה. הוא היום של תחילות. ולקרבנות שאין להם תאריך מוות ידוע, התחילה היא הקרובה ביותר שמסוגלים אנחנו לתת. לא נדע מתי נחתם גורלם; נדע רק את התחילה.

The choice was not accidental. Asarah B'Tevet is the day on which another catastrophe began — twenty-five centuries earlier. It is a day of beginnings. And for victims whose day of death is unknown, "the beginning" is the closest thing we can offer. We will not know when their fate was sealed; we know only the beginning.

מעשה היום The Practice of the Day

עשרה בטבת הוא יום של עבודה רגילה. לא חג, לא שבתון. רוב הציבור עובד כבכל יום שני בשבוע. מה שמשתנה הוא מספר דברים שקטים, כמעט בלתי נראים:

Asarah B'Tevet is a regular working day. Not a festival, not a day of rest. Most of the public works as on any other weekday. What changes is a few quiet, almost invisible things:

• הצום — מן עלות השחר (כשעה ורבע לפני הזריחה) ועד צאת הכוכבים. אסור באכילה ובשתייה בלבד. שאר ארבעת העינויים של תשעה באב — רחיצה, סיכה, נעילת נעלי עור, ויחסי אישות — מותרים. ילדים, מעוברות, חולים — פטורים מן הצום. The fast — from dawn (about an hour and a quarter before sunrise) until nightfall. Only eating and drinking are forbidden. The four other afflictions of Tisha B'Av — washing, anointing, leather shoes, marital intimacy — are permitted. Children, pregnant women, and the ill are exempt from the fast.
• סליחות — בשחרית מוספים פיוטי סליחות לפני שמונה־עשרה, ובהם פיוטי ״צום העשירי״ המתייחסים ישירות לאירועי החג. השפה ארמית, הנוסח קדום, וההתבוננות בעיקר על העבר — לא על העתיד. Selichot — at the morning service, penitential poems are added before the Amidah, including the poems of "the Tenth Fast" that refer directly to the events of the day. The language is Aramaic, the form ancient, and the focus is on the past, not on the future.
• קריאת התורה ועננו — קוראים את פסוקי שלוש־עשרה מידות הרחמים מתוך שמות פרק ל״ד (״ויחל משה״). בעמידה של מנחה, החזן מוסיף את ברכת ״עננו״ — בקשת המענה לתפילתם של הצמים. Torah reading and Aneinu — the verses of the Thirteen Attributes of Mercy from Exodus 34 (the Vayechal Moshe reading) are read. At the afternoon Amidah, the cantor adds the blessing of Aneinu — a plea that the prayers of the fasting be answered.
• קדיש כללי — בקהילות רבות, ובעיקר בארץ ישראל, מתקיים ביום זה טקס קצר של אמירת קדיש על קרבנות השואה שאין להם יום זכרון פרטי. הטקס בדרך כלל מוצמד לתפילת מנחה, וכולל קריאת תהילים והדלקת נרות. The Kaddish HaKlali — in many communities, especially in Israel, a brief ceremony of Kaddish is held on this day for Shoah victims who have no private day of remembrance. It is usually attached to the afternoon service and includes the reading of Psalms and the lighting of memorial candles.

לזכור התחלה To Remember a Beginning

בעולם הרוב, מציינים את הסוף של אסון, לא את ההתחלה. יום השנה ללינקולן הוא יום ההתנקשות, לא היום שבו עלה לבירה. יום השנה לטיטאניק הוא היום שטבע, לא היום שיצא להפלגה. ההיגיון נראה ברור: הסוף הוא הדרמה, ההתחלה היא רק קדמת הסיפור.

In most of the world, people mark the end of a catastrophe, not its beginning. Lincoln's anniversary is the date of the assassination, not the day he entered the capital. The anniversary of the Titanic is the day it sank, not the day it set out. The logic seems clear: the end is the drama, the beginning is only prologue.

היהדות אינה מסכימה. ארבעת הצומות שזכריה מנה — והעיקרי מבחינת תאריך מקראי הוא דווקא עשרה בטבת — אינם רק זכר לחורבן. הם זכר לתחילתו של החורבן. הזכרון של ההתחלה מציע מבט אחר על האסון: לא כמכה פתאומית של גורל, אלא כתהליך שהיו לו שלבים, ובכל שלב היו אפשרויות שלא נוצלו.

Judaism disagrees. The four fasts that Zechariah enumerated — and the one with the clearest biblical date is precisely Asarah B'Tevet — are not only memorials of destruction. They are memorials of its beginning. The remembrance of the beginning offers a different way of seeing catastrophe: not as a sudden blow of fate, but as a process that had stages, and at every stage there were possibilities that were not used.

המסר הוא תובע. הוא דורש מאתנו לראות שגם כאשר אסונות נראים בלתי נמנעים בסופם, הם תמיד יכלו להיעצר בתחילתם. נבוכדנצר עמד שנתיים וחצי מחוץ לחומות לפני שפרץ אותן. בכל שבוע מן השבועות האלה, היה אפשר לפנות אל אלוקים, לתקן את החברה, להוסיף צדק. לא תוקן, לא נוסף. הצום של עשרה בטבת אינו זכר רק לעבר; הוא תזכורת לעצמנו, כל פעם מחדש: ההתחלה היא הזמן לעצור.

The message is demanding. It asks us to see that even when catastrophes appear unavoidable at their end, they always could have been halted at their beginning. Nebuchadnezzar stood outside the walls for two and a half years before he breached them. In every week of those weeks, there was room to turn to God, to mend the society, to add justice. None of this was done. The fast of Asarah B'Tevet is not only a memorial of the past; it is a reminder to ourselves, each year anew: the beginning is when to stop.

יום שקט A Quiet Day

עשרה בטבת אינו יום של דרמה. אין בו קריאת מגילה כמו פורים, אין הקפות כמו שמחת תורה, אין שופרות כמו ראש השנה, אין אפילו בכי כמו תשעה באב. הוא פשוט יום קצר. שמונה־עשרה שעות של רעב ושל שתיקה. אומרים סליחות, קוראים פסוקים, ובערב אוכלים מעט וחוזרים לחיים הרגילים.

Asarah B'Tevet is not a day of drama. There is no megillah reading like Purim, no hakafot like Simchat Torah, no shofar like Rosh Hashanah, not even the weeping of Tisha B'Av. It is simply a short day. Eighteen hours of hunger and of quiet. Selichot are said, verses are read, and in the evening one eats a little and returns to ordinary life.

אך דווקא בקיצורו ובשקטו, היום הזה תובע משהו עדין. הוא מבקש מאיתנו לתת יום של תשומת לב למה שמתחיל ועוד לא נגמר. בעולם של חדשות בנות ארבע שעות וטראומות בנות ארבעה ימים, הצום הזה אומר: יש דברים ארוכים. יש מצורים שנמשכים שנתיים וחצי. יש שש מיליון שמותם בלי תאריך. יש כאב שאינו רוצה לעבור — ולא צריך לעבור. רק לזכור אותו, ביום אחד בשנה, בשתיקה.

Yet precisely in its brevity and its quietness, this day asks something delicate. It asks us to give one day's attention to what has begun and not yet ended. In a world of four-hour news cycles and four-day traumas, this fast says: some things are long. Some sieges last two and a half years. Some six million have no date. Some pain does not want to pass — and need not. Only be remembered, one day a year, in silence.

בערב, כשצאת הכוכבים מסיים את הצום, אוכלים. החיים ממשיכים. אבל יום אחד פחות בשנה הוא שלם. יום אחד שבו ידענו לעצור, להיזכר, ולא לעשות כאילו הכל בסדר. וזה — בשפת המסורת היהודית — נקרא תשובה.

In the evening, when the stars come out and the fast ends, one eats. Life resumes. But one day less in the year was whole. One day on which we knew how to pause, to remember, and not to pretend that everything was fine. And that — in the language of the Jewish tradition — is called teshuvah.